ב

והנה בפ"ק דחגיגה (דף ב' ע"א) אמרינן דלענין הקהל את העם דהיינו לשמוע מה שהמלך היה קורא כמבואר במשנה ספ"ז דסוטה מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר פטורין מדכתי' למען ישמעו ולמען ילמדו בפ' וילך ל"א י"ב ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. ולפ"ז נראה דאפי' שומע כשמצווחין לו בקול רם מאד ג"כ פטור דהא קריאת המלך מסתמא הוא בקול בינוני וא"כ לא ישמע ולא שייך למען ישמעו. וכן באלם אע"פ שלמדוהו לדבר איזה תיבות כיון שלא יכול לדבר כל דיבורים א"א לו ללמוד לזולתו וא"כ ג"כ פטור דזיל בתר טעמא. ועוד דשם איתא דאפי' חרש באזנו אחת פטור משום דכתיב באזניהם משמע שישמע בשתי אזניו. א"כ לכאורה כ"ש כשלא ישמע כלל הקריאה מחמת שאינו שומע אלא כשמצווחים בקול רם מאד דגרע מחרש באזנו אחת שבאזן השני שומע הטיב. א"כ לפי"ז יצא לנו דפי' חרש שאינו שומע שאינו בדוקא שאינו שומע כלל לגמרי אלא כל שאינו שומע אא"כ ע"י צווחה בקול רם מאד נק' ג"כ חרש לענין הקהל ומצות ראיה דיליף מהקהל. וע' במשנה פ"ג דפסחים (דף מ"ו ע"א) בצק החרש ובהה"מ פ"ה מה' חמץ דין י"ג שהחרש אינו מרגיש כשמדברין אליו כו'. וכן לענין הא דתנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ומפרש הש"ס פ"ב דברכות (דף ט"ו ע"א) אי כר' יוסי דס"ל לא השמיע לאזנו לא יצא וה"נ אינו שומע הברכה. אי כר' יהודה דס"ל דדיעבד אעפ"י שלא השמיע לאזנו יצא מ"מ לכתחלה צריך שישמיע לאזניו ולכן לא יתרום. נראה דהוא אפי' שומע כשמצווחין בקול רם מאד מ"מ כיון שהוא לא יצווח הברכה כ"כ כ"א בקול בינוני ולא ישמיע לאזניו לא יתרום דהא אנן צריכים שישמיע לאזניו לכתחלה עכ"פ. דאפי' בפקח גמור בעינן שישמיע לאזניו לר' יהודה לכתחלה עכ"פ ולר' יוסי אפי' דיעבד לא יצא כשלא השמיע לאזניו מכ"ש בחרש. וא"כ אף כששמע כשמצווחין לו בקול רם לא יתרום כיון דלא יצווח כ"כ ולא ישמיע לאזניו. וכן הא דתנן פ"ב דמגילה (דף י"ט ע"ב) דחרש המדבר ואינו שומע כשקורא את המגילה אינו מוציא אחרים י"ח לר' יוסי אף דיעבד לא יצא. ולר' יהודה דיעבד אין לכתחלה לא. מיירי ודאי ג"כ אף ששומע כשמצווחין לו בקול רם כל שאינו שומע באזניו הקריאה שלו שקורא בקול בינוני הדין כן. דהא אפי' בפקח גמור כשלא השמיע לאזניו הדין כן כנ"ל. הגם שבתשו' שבו"י ח"ב סי' ל"ג כתב ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו בק"ש כר' יהודה. ובענין מקרא מגילה פסקו כסתם מתניתן דפ"ב דמגילה דחרש המדבר ואינו שומע אפי' דיעבד אינו מוציא וכ' לחלק בין פקח שלא השמיע לאזניו דיצא דיעבד לריה"ו משום דכל הראוי לבילה כו'. משא"כ בחרש שאינו שומע כלל. ויצא לו מזה דכששומע כשמצווחין לו בקול רם מאד נק' ראוי לבילה ולכן יוצא אפי' לא השמיע לאזניו כלל. וא"כ לדבריו פי' חרש שבמשנה פ"ק דתרומות ופ"ב דמגלה היינו דוקא כשאינו שומע כלל אף בקול רם מ"מ הרי הוא בעצמו הודה דישוב ותירוץ זה הוא נגד פשט הגמ' פ"ב דברכות (ט"ו) ופ"ב דמגילה (י"ט ע"ב) דמשוה פקח שלא השמיע לאזניו לחרש ומדמה הא דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לדין חרש הקורא את המגלה ולא מחלקינן משום דראוי לבילה כו'. וגם ראיתי באיזה פוסק דלא אמרינן ענין כל הראוי לבילה כו' רק היכא דאתמר בש"ס לא היכא דלא אתמר. כעת אינו מוצא מקומו אבל ראיתי כן ברור. וכיון שכן הכא דמשמע בהדיא דלענין לא השמיע לאזניו לא מפרישין כלל בין הראוי לבילה ובין לא ראוי. א"כ אין לנו לומר כן ודלא כהשבו"י. ולפ"ז יצא לנו דפי' חרש הנאמר במשנה פ"ב דמגילה ופ"ק דתרומה היינו אפי' כשישמע אם מצווחים לו בקול רם מאד מ"מ אם לא ישמיע לאזניו מה שידבר הוא בכלל חרש לענין זה:

קיצור שיש להוכיח דחרש שנזכר בגמ' במדבר ואינו שומע היינו אפי' שומע כשמדברים לו בקול רם מאד. מ"מ נק' מדבר ואינו שומע לענין מקרא מגילה ולענין תרומה ולענין הקהל. ולענין ראיה ברגלים: