א

סימן שכג

ע"ד היבמה שצריכה לחלוץ מיבמה שיש בו חשש חרש ששומע כשמצווחים לו בקול רם ואינו מדבר רק איזו תיבות מהסידור שמתפללים יוכל לומר בלחש מאד כמו נשמת. ברוך שאמר. ושכרו מלמד ללמדו לדבר תיבות השייכים להחלוץ לומר לא חפצתי לקחתה:

הנה מתחלה יש לחקור מהו טיבו של נער זה אם יש לו רק דין אלם כיון ששומע כשמצווחים לו בקול רם או יש לו דין חרש כיון שאינו מדבר. וגם אינו שומע כלל כשאר אדם. וגם משום שאנו רואים שהחרשת גרמה לו שאינו בן דעת כשאר אנשים ויש לו רק דעתא קלישתא כמו חרש:

הנה פ"ק דתרומות מ"ב שנינו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר (שקלים ו') וכ' הר"ש לאו כללא הוא דבריש חגיגה תני חרש ומדבר ולא שומע בכלל. ובפרק מצות חליצה לענין חליצה עכ"ל. ור"ל דתנן התם החרש שנחלץ וס"ל להר"ש דמדבר ואינו שומע ג"כ בכלל. וזה כדעת הרמב"ן והריטב"א ביבמות פמ"ח שם. והי' לו להר"ש להוסיף עוד הא דתנן פ"ב דמגילה (דף י"ט) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן וכ' התוס' שם (ע"ב) סתם חרש הוי אינו שומע ואינו מדבר אבל חרש דהכא מדבר הוא מדקרו המגלה ופקח הוא לכל דבריו חוץ מדבר זה שצריך שישמיע לאזנו עכ"ל והוא מוכרח בגמ' שם ובפ"ק דברכות (דף ט"ו סע"א וע"ב). ואפ"ל דהר"ש כ"כ עפ"י הירושלמי והירושלמי פ"ק דמגילה אומר לית כאן חרש אשגרת לישנא הוא. כהובא בב"י סי' תרפ"ט בשם התשב"ץ וז"ל הרמב"ם בפי' המשניות בפ"ק דתרומות שם. חרש בלשונינו הוא שאינו שומע ורז"ל קוראים ג"כ לאלם חרש לפי שסבת האלמות היא החרשות יתחדש בעובר בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברים לו וכבר נת' זה בספר השאלות הטבעיות. וקרא לאלם בסבת האלמות חרש עכ"ל ובספר טורי אבן פ"ק דמגילה (דף ב' ע"ב) סד"ה תנינא להא דתנו רבנן. פי' דהא דקרו לאינו שומע ואינו מדבר בשם חרש אע"ג שהוא אינו מדבר נמי. והלא עיקר שם חרש אינו אלא באינו שומע לחוד. מ"מ כייל לאינו שומע ואינו מדבר נמי בשם חרש. משום דלפעמים חרשות גורם לו דאינו מדבר בנולד חרש. וכמ"ש הרמב"ם שסיבת האלמות היא החרשת יתחדש לעובר בעודו בבטן אמו כו' עכ"ד והעמיס זה כן בפירוש הש"ס בחגיגה שם. ובהיות כן שסיבת האלמות היא החרשות ע"כ אף שזה הנער אינו בלתי שומע כלל כ"א שומע כשמצווחים לו בקול רם מאד. מ"מ כיון שעכ"פ נולד בלתי שומע כשאר בני אדם. וגם חרשותו זה גרם לו אלמות גמורה יש להסתפק דנקרא חרש גמור. ועוד כיון שענין חרש גמור היינו שאין לו דעת כדתנן רפ"ק דערכין חשו"ק נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין להם דעת וכן במשנה פ"ב דגיטין (דף כ"ג א') קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח כו' עד זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר. וכן בגמרא שם בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה נינהו מבואר דחרש היינו מפני שאינו בן דיעה. וכדאיתא בגמרא רפ"ק דחגיגה (דף ב' ע"ב). ואנו רואים ג"כ בזה הנער האלם שאינו בן דיעה כלל יותר מקטן. ואין לו הבנה נכונה כלל א"כ אף ששומע בקול רם מאד אפשר לדונו בחרש כיון שיש בו עוד שני סימנין הנמשכים מן החרשות והוא האלמות והבלתי דיעה:

קיצור מ"ש הר"ש לאו כלל הוא. וכן מוכרח מהמשנה פ"ב דמגלה. ודברי ר"ש מבואר בירושלמי בתרומות שם ורפ"ק דחגיגה. הרמב"ם כתב שסיבת האלמות היא החרשות א"כ כיון שזה אלם וגם חסר דיעה אעפ"י ששומע כשמצווחים לו בקול רם מאד י"ל שדינו כחרש: