ד

ועוד יש לפקפק דהא ר' אבהו ביבמות שם משמע לא ס"ל דאמרינן אשתהי אא"כ נעשה בן עשרים שנה. וא"כ לר' אבהו א"א לפסוק כרבא תוספאה. ואע"ג דרבא תוספאה כרשב"ג. ובשבת פרק ר"א דמילה (דף קל"ו ע"א) פסק כרשב"ג. וא"כ ממילא מוכרח דלא קיי"ל כר' אבהו. אך באגודה ביבמות פרק הערל סי' פ"ח כתב וז"ל רשב"ג דאמר משתהי פר"י משמע ליה לתלמודא דבתרתי פליגי. רשב"ג איירי נמי בבן שמונה דאם שהה יוצא מתורת נפל ובהא לא קיי"ל כוותיה ואיירי נמי בסתם ולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשלשים יום ובהא פסק רב יהודה כוותיה פרק ר"א דמילה עכ"ל. וכ"נ דעת התוספות ביבמות שם (ד"פ סע"א) ובפסקי תוספות סימן קמ"ו קמ"ז אך מדברי התוספות בשבת (דקל"ו סע"א) שכתבו ופסק בכולא מילתא כוותיה דרשב"ג. משמע אפי' בבן שמונה ודאי שגמרו סימניו פסק כוותיה דרשב"ג. וא"כ זה דלא כרבי אבהו אך אפילו להתוספות דשבת י"ל עד כאן לא קאמר רשב"ג אשתהי אלא משום דאיכא שני הוכחות היינו שגמרו שערו וצפרניו וגם שהה שלשים יום אבל בלא גמרו שערו וצפרניו ס"ל להתוספות דלא מהני שלשים יום. וא"כ לפ"ז י"ל שאין ראיה לדינו של רבא תוספאה דשם ליכא שני הוכחות כאלו. דאי משום שאין חושדין בכשרות ה"ל רק הוכחה אחת ולכן כתבו התוספות בנדה (דכ"ז ודל"ח) דלא קיי"ל כרבא תוספאה. והנה הרי"ף השמיט ג"כ הא דרבא תוספאה י"ל ג"כ דס"ל דלית הלכתא כוותי'. אך א"א לומר דס"ל כהתוס' דשבת דא"כ האיך הביא הא דרבי אבהו לכן לכאורה י"ל כמ"ש הק"נ פרק הערל ס"ק י"ט דס"ל להרי"ף דלא קיי"ל כרשב"ג אלא בסתם ולדות וכמש"ל בשם האגודה ועוד כ' שם טעם אחר. וכ"כ בפרק ר"א דמילה ס"ק ך'. הרי הרי"ף והתוספות הושוו דלא כרבא תוספאה אך לפי' ר"ח שהביא בחידושי הרשב"א בפרק הערל שם בהא דרבי אבהו דאינו סותר להא דרשב"ג ע"ש. לפ"ז י"ל דאיתא לדרבי אבהו ואיתא להא דרבא תוספאה. והנה הבה"ג סוף ה' גיטין שהביאו הרא"ש פב"ת דקדושין סי' ז' לכאורה י"ל דלא ס"ל כרבא תוספאה. דא"כ למה הוצרך לומר שבא ע"י שם כו' לימא כרבא תוספאה אך זה אינו דלכן יש להתיר אף אחר י"ב חדש. אך בהרי"ף א"א לומר דלכן לא הביא דברי רבא תוספאה משום דס"ל כבה"ג דיש להקל יותר. דזה אינו דהא לא הביא דברי בה"ג ועוד דהרא"ש שם כ' דאפילו לבה"ג אם הבעל מודה שלא בא ע"י שם א"א להקל. אא"כ כרבא תוספאה. וא"כ ה"ל להביא הא דרבא. ועיין בספר עצי ארזים סי' ד' סי"ד ס"ק כ"ו שהאריך אי קיי"ל כרבא תוספאה ופלפל בזה. ולכן אף שמהר"מ בתשו' מיי' והרא"ש והרשב"א והרמב"ם והטוש"ע פסקו הא דרבא תוספאה י"ל כשיש עוד נוסף ע"ז עד אחד דטומאה אין להקל אף שעד אחד לאו כלום הוא. מ"מ כיון שבלא"ה גדולי הפוסקים חולקים על זה ע"כ בכה"ג אין להקל. ועוד כיון שניכרים הדברים אמת ונתקבלו לאנשי עירכם עד שהורו שאסורה לבעלה וגירשה מסתמא ראו בזה דברים הניכרים. וכמ"ש בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' א' ע"ד ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו כו' בשופטים סי' י"ו י"ח. וארז"ל בפ"ק דסוטה (ד"ט ע"ב) מנא ידעה א"ר חנין א"ר ניכרין דברי אמת. ופרש"י מתקבלין ומיושבין ודבורים על אופניהם כו'. וכ"ה ברבות נשא פ"ט (דרל"ב ע"א) א"ר חנן ניכרים דברי אמת. אמנם בתשו' מהריב"ל ח"ד סי' י"ט כ' וז"ל ומה שיש להסתפק בנדון הזה היא אם יצא קול דלא פסיק שזאת האשה היא פרוצה קודם דאשתהי י"ב חדש ויש עד כיעור ולא תרין אי מרעינן לחזקה ואמרינן דתצא. ודאי דאם יצא הקול אחר דאשתהי דמוכח מילתא משום דאשתהי מרננין אחריה בכגון האי לא אמרינן דמרעינן לה לחזקה עכ"ל הובא באה"ט סי' ד' ס"ק י"ד. א"כ בנ"ד שמבואר בהשאלה שרק מחמת שנתעברה ריננו אחריה י"ל דלא מרעינן לה לחזקה והוי הקול כמאן דליתא כ"א רק עד אחד. מיהו הרי יש ג"כ עידי כיעור ואפשר הקול נמשך ויצא גם מהם:

קיצור (ומ"מ כיון הרי"ף והתוספות ס"ל דלא קיי"ל כרבא תוספאה א"כ אף שהש"ע פוסק כרבא תוספאה מ"מ ביש ג"כ עד אחד דטומאה עם דברים הניכרים אין להקל כש"כ שיש ג"כ עידי כיעור):