א

סימן שיז

בדבר השאלה באשה שנשאת לבעלה י"ז כסליו וילדה י"ב אב אחר מיתת בעלה. והשנה היתה פשוטה לא מעוברת. והולד היה בריא ונגמר שו"צ וינק בטוב. ומת מחולי יום שלישי ללידתו ונשארה זקוקה ליבם קטן שהוא בן ששה שנים. וצדדו מעלתם בדרך אולי יש לומר משום דנגמרו שו"צ להרמב"ם ה"ל ולד מעליא משום דפוסק כרבי. ואף לשא"פ דפוסקים כרבנן דרשב"ג ולא כרבי ולא סמכינן על גמרו שו"צ אא"כ בסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה חדשים. אבל הכא אין כאן רק רכ"ח ימים שאינן אפי' שמונה חדשים עכ"ז יש לצרף דעת התוספות בנדה (דל"ח סע"א) למ"ד דשפורא גרים. דא"כ יש כאן תשעה חדשים. וגמרו שו"צ זהו תוכן הדברים. וע"ז אשיב בקצרה כי מאחר שלפע"ד אין לה היתר עד שתחלוץ מהיבם א"כ למה להאריך. ואומר כי לענין לכתחלה אין שום דיעה שתהיה מותרת בלי חליצה כמשי"ת לקמן אלא אף לענין דיעבד גמור יש לחוש טובא בנד"ז לפענ"ד. כי מהסוגיא פי"ט דשבת (דקל"ו ע"א) מבואר הא דספק בן שבעה ספק בן שמונה שאין מלין אותו בשבת אתיא אף לת"ק דס"ל סתם ולדות מוהלין בשבת. ומיירי הכל בגמרו שו"צ. כדמוכח מדברי הר"ן שם וכ"מ בהראב"ן שם וכן משמע בחידושי הרמב"ן לשבת שנדפסו מחדש. והטעם דבסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה מוהלין בשבת משום דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות שנגמרו שו"צ הם בני קיימא. ובני תשעה הן. משא"כ כשודאי אינו בן תשעה א"כ גם אם בן שבעה הוא על כרחך אינו מרוב נשים שיולדות לתשעה כדאיתא ביבמות פרק החולץ (דל"ז ע"א) כ"א ממיעוטא שיולדות לשבעה וא"כ י"ל ג"כ שמא הוא ממיעוט נפלים ובן שמונה הוא דמאי חזית ליזל בתר מיעוטא דיולדות לשבעה ממיעוטא דנפלים. משא"כ בסתם ולדות שיש בהן רובא נגד מיעוטא דנפלים. ועוד בסתם ולדות איכא רובא ועוד מיעוטא הנוסף על רובא הכל להקל היינו רובא דרוב נשים יולדות לתשעה והן בני קיימא ומיעוטא שיולדות לשבעה ג"כ בני קיימא. ונגד זה רק מיעוט נפלים ולכן מלין אותו בשבת לת"ק. ואפ"ל לפי המסקנא גם רשב"ג לא פליג במילה אך הרשב"א והריטב"א והנ"י כתבו דלרשב"ג אין מוהלין גם סתם ולדות בשבת רק משום הממנ"פ. והרי"ף השמיט הממנ"פ. ופי' הר"ן דס"ל דאין מוהלין ספיקות בשבת והיינו אף שגמרו סימניו שו"צ כן ביאר דבריו הב"י. וזה אמת בספק בן שבעה ספק בן שמונה. וכ"ש בבן שמונה ודאי. ומטעם הנ"ל. אבל בסתם ולדות שיש לומר שהן בני תשעה וגמרו שו"צ מהלינן להרי"ף בשבת וא"צ להממ"נ משום דהרוב מסייע ולא כהר"ן שהשווה כל הספיקות בהשוואה אחת היינו שהשווה סתם ולדות שגמרו שו"צ שי"ל שהן בני תשעה שקורא אותם ג"כ ספיקות מדכתב וכן מעשים בכל יום כמ"ש הב"י. והשווה זה עם ספק בן שבעה ספק בן שמונה שגמרו שו"צ. ולת"ק לא קרב זה אל זה כלל כנ"ל משום דבסתם ולדות יש רובא להקל. משא"כ בספק בן שמונה ספק בן שבעה דליכא רובא להקל וגמרו שו"צ אינו ראיה כלל לרבנן דרשב"ג כמבואר בתוספות ושאר מפרשים. וכ"מ מהברייתא עצמה דלא דמי ספק בן שבעה ספק בן שמונה לסתם וולדות. והיינו לת"ק רק לרשב"ג השווה אותם המקשה. ומהברייתא מוכרח דמיירי הכל בגמרו סימניהם שו"צ כמו שפירש הר"ן. דאל"כ אפי' בן שבעה אין למולו ולחלל עליו השבת מאחר דרק מיעוטא להקל שהרי רוב נשים יולדות לתשעה. רק מיעוטא דנשים יולדות לשבעה הוא להקל ויש נגד זה להחמיר מיעוטא דנפלים. וגם יש בו ריעותא דלא גמרו שו"צ. א"כ גרע מספק שקול מצד הריעותא. ואיך יחללו עליו את השבת אם לא ס"ל הממנ"פ דרב אדא. א"ו מיירי הכל בגמרו שו"צ כמו שפירש הר"ן ולא כמו שהשיג על פירושו הרב"י בא"ח סי' של"א ובי"ד סי' רס"ו. וקושייתו על הר"ן לומר שלא נזכר מה שכתב הרי"ף בפרק הערל לפע"ד לא שכח הר"ן מ"ש בגמרא פרק הערל. כי בפרק הערל אמרו בגמרא דשם איירי בגמרו סימניו בדווקא דלרבי חיי. וברייתא דאיזהו בן שמונה מיירי לרבי בלא גמרו סימניו. אבל לת"ק אתיא בין גמרו סימניו בין לא גמרו סימניו לעולם חשוב בן שמונה כמ"ש כל המפרשים. וכן לרשב"ג אין מוהלין אותו בשבת אם לא מצד הממנ"פ. וגם לרבי יש דיעות דגמרו סימניו בבן ח' אינו ודאי בר קיימא עד שישהה שלשים יום. ע"כ א"א למולו למאן דלא ס"ל הממנ"פ דרב אדא. לכן נלע"ד שצדקו דברי הר"ן מה שמפרש הסוגיא בגמרו שו"צ. וכן ראיתי בספר בני אהובה להגאון הכו"פ פ"א מה' יבום דין ה' שפירש כן דעת הרמב"ם דמיירי הכל בגמרו שו"צ. וכן הבין הטור יו"ד סימן רס"ו בדברי הרמב"ם דמיירי בגמרו שו"צ. ולפ"ז בנדון זה שהוא ספק בן שמונה ספק בן שבעה אין מוהלין אותו בשבת אף שגמרו שו"צ א"ל מצד הממנ"פ דרב אדא. א"כ אין לסמוך ע"ז בהיתר יבמה לשוק. דהא מצינו שהחמירו בזה יותר מבמילה בשבת דאילו סתם ולדות שגמרו שו"צ מוהלין אותם בשבת אף למאן דלית ליה הממנ"פ. היינו הרי"ף והראב"ן ור"ח. וע"כ דסמכינן בזה על רבנן דרשב"ג בצירוף הממנ"פ. ר"ל שהממנ"פ אינו מועיל מצד עצמו להקל לגמרי מחמתו לבד. אבל צירוף מיהו הוי לסמוך על רבנן דרשב"ג. וביבמה כה"ג דלא שייך ממ"נ אין מותרת בלי חליצה אם לא שהה שלשים יום. ובענין שפורא גרים בבית מאיר בתשובותיו סי' יו"ד האריך דריה"ו דס"ל שפו"ג יחידאה הוא. ועוד דאף למ"ד שפו"ג לא אמרינן שפו"ג בתחלתו ובעינן שמונה חדשים שלימים רק בחודש התשיעי אמרינן שפורא גרים כן משמע מפרש"י שם. ואף שהתוספות בנדה פרק בנו"כ (דל"ח) פי' דלריה"ו דס"ל שפורא גרים גם בחודש הראשון סגי בסוף החודש. מהרי"ט בתשובות חאה"ע סי' ט"ו בד"ה תו אייתי מר. הביא דבריהם והשיג עליהם. ואף שהגדולים שם חלקו על הבית מאיר הוא אח"כ סיים על משמרתי אעמודה. וגם העצי ארזים סי' ד' סעיף י"ד ס"ק כ"ה חלק על הר"י מינץ ועל הרמ"א. ועוד דאף לדברי התוס' דלריה"ו אמרינן שפורא גרים גם בתחלת העיבור ודאי זהו רק מיעוטא דמיעוטא שתלד אשה לשבעה חדשים שלימים עם ג' או ד' ימים והחוש והנסיון יעיד ע"ז שרוב נשים היולדות הן לתשעה חדשים ממש אם ט' חדשים גמורים או שהתשיעי הוא גם פלג חודש או פחות. אבל עכ"פ אינן יולדות אלא אחר שמונה חדשים שלימים של שלשים יום או של חדשי הלבנה שיש מהן כ"ט יום. אבל שמונה חדשים שלימים כאלו ושבועיים או שבוע עכ"פ בחודש התשיעי. כך הוא ודאי רוב נשים היולדות. אבל שתלד אשה רק אחר ז' חדשים שלימים בצירוף שפו"ג זהו ודאי רק מיעוטא וגם עם צירוף המיעוט שיולדות לשבעה יהיה זה הכל מיעוטא נגד רוב היולדות שיולדות לט'. ויש ג"כ מיעוט נפלים להחמיר. לכן בכה"ג י"ל דלא סמכינן אף בדיעבד כלל להקל. דלא סמכו להקל בדיעבד אלא מטעם דרוב יולדות הן בני קיימא והיינו כשי"ל שיולדות לתשעה ממש. ולא כשאין לומר כן רק ע"י שפורא גרים דסוף סוף זהו מיעוטא לבד ולא רובא וזה אף לריה"ו דס"ל שפו"ג ולפירש התוס'. כש"כ שגם להתוספות י"ל דאין הלכה כריה"ו כלל כמו שהאריך בזה הבית מאיר בתשובתו. וגם האחרונים ס"ל דאף לריה"ו לא אמרינן שפו"ג בתחלת החודש וכנראה מפרש"י. וישוב דברי האגודה פרק בנות כותים מבואר בבית מאיר שם ואין להאריך. וכיון שכן בנד"ז י"ל גם בנשאת לכהן תצא לפ"ד רוב הפוסקים דאנן לא סמכינן באשת כהן אלא על רבנן. והיינו בסתם ולדות שהן י"ל בני ט'. דסמכינן ארובא עם גמר סימנים. משא"כ הכא לרבנן הוה בחזקת ספק נפל היינו ספק בן שמונה ספק בן שבעה. ולרשב"ג ג"כ י"ל ספק דאף דרשב"ג ס"ל שי"ל אשתהי. מ"מ ספיקא הוי. והרי בחד גוונא מחמיר רשב"ג טפי מרבנן. ואינו מיקל אלא בשהה. אבל כשלא שהה עדיין י"ל שאינו מיקל יותר מרבנן. וה"ל ג"כ ספק שקול ממש. ועוד דבגמרא משמע דלרשב"ג אפי' בסתם ולדות וגמרו שו"צ תצא אף באשת כהן רק דאנן סומכין על רבנן באשת כהן א"כ כש"כ וק"ו הכא דלרבנן ג"כ תצא כ"ש לרשב"ג רק לרבי לבד י"ל דה"ל בחזקת ולד גמור מדאורייתא ולרש"י ותוס' גם לרבי ספיקא הוי. ובלא"ה אפי' אי הוה מסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה ממש כ"ז לענין דיעבד דאשת כהן אבל לדמות יבם קטן לדיעבד דאשת כהן אין נראה כלל. וכבר האריך בזה בתשו' משכנות יעקב חאה"ע סי' מ"ם שהשואל שם עלתה על דעתו סברא זו והוא האריך לסתור סברא זו. מכל וכל. ופסק בפשיטות דאינו דומה כלל לדיעבד שכבר נשאת לכהן יעו"ש. ולענ"ד ראיה מדין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דלכתחילה לא תנשא אף לאחד מעידיה ואף שאומרת ברי לי. אף שזהו עיגון גמור מוחלט ולא משך זמן לבד. ודיעבד שנשאת לאחד מעידיה לא תצא כמבואר בש"ע סי' י"ז סעיף מ"ב מתלמוד ערוך פ"ב דכתובות. ומצאתי עוד ראיה ממ"ש בשיר השירים רבה בתחלתו בפסוק הראשון שיר השירים בענין מ"ש במלכים א' סי' ג' אז תבואנה שתי נשים זונות. ורבנן אמרי יבמות היו וכתב הידי משה שהיו זקוקות ליבם והיו כלה וחמותה כו' יעו"ש בדבריו וכתב שכן הוא בירושלמי וקשה הא אף לדברי חמותה שהילד החי הוא שלה והוא זוקק את הכלה ליבום הרי כיון שהוא יבם קטן ואין אחר ע"ש בידי משה. דלכן הסכימה הכלה לפסק הראשון גזורו את הילד כו'. שעי"ז ממנ"פ תהיה מותרת לשוק. וכיון שכן שהיבם קטן תפטר הכלה שהרי היא ילדה ולד עכ"פ שלם רק שמת ביום השלישי מפני ששכבה עליו. וא"כ ה"ל כאכלו ארי. וא"כ אם יבם קטן כדיעבד דמי הרי בדיעבד באשת כהן. סמכינן על רבנן. ואין לומר דמיירי שלא גמרו שו"צ דזה אינו במשמע דא"כ מהו ואתבונן עליו בבוקר והנה לא היה בני ואם לא גמרו שו"צ א"צ להתבוננות כו'. ובלא"ה מיירי ודאי בסתם ולדות שגמרו שו"צ. אע"כ יבם קטן לא דמי כלל לדיעבד ולכן לדברי חמותה הכלה זקוקה ליבום. ואף לסברת הנ"י פרק החולץ דבספק בן תשעה ספק בן שמונה וגמרו סימניו אף לכתחלה תנשא. הנה כתב הבית מאיר סימן קנ"ו ס"ד שהנ"י כתב דברים אלו ע"פ דברי הרשב"א פרק החולץ. אבל בפרק הערל חזר בו ודברי הריב"ש ברורים עכ"ל. וכ"ד כל הפוסקים וא"כ אין שום סברא כלל לסמוך ע"ז כלל אף בסתם ולדות. כש"כ שגם להנ"י זהו בספק בן תשעה ומשום דרובא מסייע להקל. וכמו דסמכינן ע"ז לענין מילה אף למאן דלא ס"ל הממנ"פ. אבל בנד"ז שהוא ספק בן שמונה ספק בן שבעה וע"כ ממיעוטא הוא אין להקל אף לשטתו. ולגבב עוד דשיפורא גרים ודאי פשוט שאין לגבב כל הקולות יחד. וכ"ש שרוב הפוסקים רובם ככולם ממש פליגי על שני הסברות. ע"כ פשוט דאלכתחלה אין שום מקום וסברא להקל בנד"ז. אך לפע"ד עיקר שבנד"ז אף בדיעבד גמור אין להקל כלל: