ח

גם ק"ל לסמוך אממנ"פ דאם חי הוא כו' אם מיירי בלא נגמרו שו"צ דאם חי הוא עכ"פ חלוש הוא ביותר שלא נגמרה ברייתו עדיין בשלימות ואסור למולו אף בחול וכ"ש בשבת א"ו מיירי בגמרו שו"צ שאז אין ראיה שהוא חלוש. לכן שפיר י"ל הממנ"פ אם חי הוא וא"כ אינו ג"כ חלוש. דהפי' אם חי הוא היינו שהוא בן שבעה וגם גמרו שו"צ א"כ אינו חלוש ג"כ ואם מת הוא היינו שהוא בן שמונה דאף שגמרו שו"צ חשוב מת. מיהו צ"ע לפי' הראב"ד ביבמות (ד"פ) בהא דרבי אבהו דבן שמונה שגמרו שו"צ אע"פ שיצא מכלל נפל בשלשים יום אין מחזיקין אותו בגדול בבן יג"ש ויום א' אלא דוקא כשהוא בן עשרים שנה מפני שהוא חלוש ביותר ור"ל אף שהוא בן ז' דאשתהי חלוש הוא ביותר. כ"מ לכאורה הפי'. א"כ כיון שעכ"פ הוא חלוש ביותר אמאי לא ידחו מילתו עד שיתגדל וגם לתוספות שם דעד עשרים שנה אינו מתברר לרבנן אם אינו נפל. וא"כ אף שגמרו שו"צ והוא נפל ויוכל להתקיים עשרים שנה איך יאמרו ע"ז ואם מת הוא ה"ל כמחתך בשר בעלמא הרי יכול לחיות עשרים שנה. ואיך יקיל זה מההורג בעל חי שאין בו עצם שאינו מתקיים רק י"ב חדש דודאי חייב משום חובל בשבת וכש"כ בזה שיוכל להתקיים י"ט שנה ואין לומר דאם יתקיים י"ט שנה חל עליו מצות מילה ומילתו דוחה שבת דזה דוחק מאחר שלא נקרא בן קיימא ועוד דא"כ יגדל הקושיא דיהי' אסור למולו אף בחול שהרי שמא הוא ולד שיכול לחיות עד עשרים שנה ואולי ע"י המילה יחלוש כחו וימות לשעתו לכן נ' דלר' אבהו ודאי ליכא למימר הממנ"פ דרב אדא ובחידושי הרמב"ן שנדפסו מחדש על שבת בפרק ר"א דמילה נ' דמפרש הכל בגמרו סימניו וכן משמע מהירושלמי פרק נושאין על האנוסה שהביא הרמב"ן דהתם אומר סימנים מוכיחים עליו דהיינו שגמרו סימניו וע"ז שואל אילין תינוקת ספיקות מהו לחלל עליו את השבת והביא הממנ"פ ודחו אותו. וסיים הרמב"ן נמצא לדברינו שאפילו נולד לספק שמונה וגמרו סימניו אין מלין אותו בשבת אין לך נימול בשבת אלא דכלו לו חדשיו ולא כן דעת הגאונים והמחברים ז"ל עכ"ל. ויש לומר שלא כן דעת הגאונים היינו כשיש לומר שהוא בן תשעה וגמרו שו"צ אזי מלין אותו דא"צ בזה להממנ"פ. ועיין בת"ש בי"ד סי' ט"ו ס"ק י"ב די"ל דיעבד קיי"ל כרבנן דרשב"ג והלכה כרשב"ג היינו לכתחלה ע"ש ומילה אם נחמיר דבעינן כרשב"ג א"כ ידחה ענין מילה בשבת לגמרי דלהיות קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו דהיינו בבעל ופירש זה לא יזדמן רק מעט מזעיר ולכן כדיעבד דמיא אבל בספק דבן ז' ספק בן ח' באמת אין מלין אותו בשבת אף שגמרו שו"צ כן י"ל לדעת הרמב"ן וכ"נ דעת הרי"ף והראב"ן ועיקר ודלא כהרב"י ואף שבחידושי הרשב"א ביבמות (ד"פ) סד"ה סימני סריס כתב ג"כ לפרש כדעת הרב"י ולא לגמרי וז"ל וההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת בשלא גמרו סימניו הוא דכיון שלא נגמרו סימניו והוא מסופק בבן שמונה סימניו מוכיחים עליו שלא כלו לו חדשיו. אבל אם גמרו סימניו כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן שבעה הוא בבן קיימא מחזקינן ליה לכ"ע חוץ מרשב"ג דתלי טעמא בשהייה שלשים יום עכ"ל. הנה גם לדבריו בן שמונה ודאי לא מהני גמרו בי' סימניו לרבנן דלא כהרב"י וא"כ כיון דרבנן ורשב"ג שוים בזה איך יתיר למולו על סמך רבי דהוא יחידאה. ומ"מ גם מ"ש בספק בן ז' מיירי בלא גמרו צע"ג מאחר שגם לדבריו הא דבן שמונה מיירי אף בגמרו סימניו וכן הא דבן ז' מחללין עליו מיירי ג"כ בגמרו סימניו מטעם שכתבתי דאם בן ז' הוא ובן קיימא הוא מהמיעוט נשים דילדו לז' הוא וכשלא גמרו סימניו סימנים מוכיחים עליו שאינו ממיעוט זה כ"א ממיעוט דנפלים וא"כ אם ב' אלו דתוספתא רישא וסיפא מיירי בגמרו סימניו איך המציעתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה יהיה איירי בלא גמרו סימניו. ומה שהכריחו לזה הוא דאם רבנן פליגי אפילו בספק בן שמונה א"כ הנאמר דסתם בני אדם אינן בחזקת שאינן נפלים וכו' לפרש"י לרבי אבהו יעו"ש. זה לק"מ דסתם ולדות שהם ספק בני תשעה ספק בני שמונה הם בחזקת בני קיימא. משא"כ ספק בן שמונה ספק בן שבעה כו' וסתם אנשים הם ודאי בני תשעה דרוב נשים לתשעה ילדן וכן מהמיעוט דילדן לשבעה יש דילדן לשבעה ממש ולא ספק בן שמונה כו' לכן רוב ולדות אין ספק עליהן. וכיון דפשט הברייתא מורה דמיירי בולדות סתמי דנגמרו שו"צ וכן הבין הר"ן בהרי"ף וכן פי' הרמב"ן וכ"מ דעת הראב"ן אם כן נראה להחמיר. וע' בהג"ה במל"מ פ"א מה' מילה מה שפי' דספק בן שבעה ספק בן שמונה ר"ל ספק גמרו סימניו ספק לא גמרו סימניו כו' ודוחק הוא. בפרט לת"ק ולרשב"ג ודאי אין הפירוש כן. שוב ראיתי מענינים אלו בספר בני אהובה להגאון מוה' יהונתן ז"ל פ"א מה' יבום דין ה' וראיתי שדחה פי' הרב"י בהרמב"ם פ"א מה' מילה וס"ל דאין מלין שום ולד אא"כ גמרו שו"צ דלא כהב"י וכן הבין הטוי"ד סס"י רס"ו בהרמב"ם רק שהרב"י שם חלק עליו. וגם בגמרו שו"צ אינו בחזקת בן קיימא ודאי אא"כ הוא ספק בן תשעה או בן ז' ודאי אבל ספק בן ז' ספק ח' וכ"ש בן ח' ודאי אף שגמרו סימניהם אינן רק ספק בני קיימא לרבי ולרשב"ג עד שישהו שלשים יום ואין מלין אותן בשבת אלא מצד הממנ"פ דרב אדא וכ"ז לרבי ורשב"ג ולפ"ז להרי"ף והראב"ן ור"ח דלא ס"ל ממנ"פ דרב אדא חזר הדין למה שכתבתי דאין מוהלין בשבת אלא סתם ולדות שהן ספק בני תשעה ושגמרו שו"צ. וה"ה ודאי בן שבעה שגמרו שו"צ. אבל ספק בן שבעה ספק בן שמונה שאף שגמרו שו"צ אינן ודאי בני קיימא גם לרבי ורשב"ג אין מוהלין אותן בשבת. וכ"ש לרבנן דרבי ורשב"ג דלדידהו פי' הבנ"א דהברייתא דבן שמונה וכו' מיירי אף בגמרו סימניהם הם ודאי בחזקת נפל ולא בספק יעו"ש:

קיצור גם קשה לומר דהממנ"פ מיירי בלא גמרו סימניו דא"כ איך אם חי הוא שפיר מהלינן ליה הלא עכ"פ חלוש הוא ואסור למולו אפילו בחול מחשש סכ"נ כ"ש בשבת. עוד יש להקשות על הממ"נ אף אם מיירי בגמרו שו"צ איך יאמרו ואם מת הוא ה"ל כמחתך בבשר כיון דאפשר להתקיים י"ט שנה לרבנן לפ"ד התוספות וגם על אם חי הוא מ"מ חלוש הוא לפ"ד ר' אבהו. ע"כ ההכרח דר' אבהו לית ליה זה הממנ"פ. גם בחידושי הרמב"ן משמע הברייתא דשבת מיירי בגמרו סימניו ואף שבחידושי הרשב"א ביבמות לא כ' כן. בבני אהובה פי' ג"כ דברי הרמב"ם לענין מילה ג"כ הכל רק בגמרו סימניו דלא כהרב"י וכן הבין הטור ג"כ בהרמב"ם: