ז

והנה הב"י בא"ח סי' של"א ובי"ד סי' רס"ו השיג על הר"ן שלא נזכר מ"ש ביבמות פרק הערל (ד"פ) דאוקמוה לההיא ברייתא בשלא גמרו סימניו אבל כל שגמרו שו"צ מוהלין אותו בשבת ואע"ג דלצאת לגמרי מתורת נפל לא סגי בגמרו שו"צ עד שישהה שלשים יום. מ"מ לענין מילה סומכין ע"ז כו'. ולענ"ד זה אינו מכמה טעמים חדא דשם לא העמידו כלל ברייתא זו בלא גמרו סימניו דאיך אפשר לומר כן דהרי הת"ק ס"ל דבן שמונה היינו אפילו גמרו סימניו שערו וצפרניו ואפילו שהייה לא מהני ליה כמש"ל ובודאי דברייתא זו עיקרה אתי לת"ק כמו שיראה בתוספתא. אלא דאתיא לרבי ג"כ. אבל ודאי אתיא לת"ק ג"כ וא"כ א"א בשום אופן לומר דמיירי דוקא רק בלא גמרו סימניו שו"צ אלא התם בפרק הערל הכי אמרינן והכי גרסינן בגמרא הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו. ר"ל רבי אבהו דשם בפרק הערל איירי בגמרו סימניו ובכה"ג חיי לרבי. ולרבי בן שמונה היינו בלא גמרו סימניו אבל לת"ק דהוא רבנן ודאי איירי הברייתא גם בגמרו סימניו. וא"כ לת"ק ודאי דאין מחללין עליו את השבת אף שגמרו סימניו. ולמאן דלית ליה הממ"נ פריך לרשב"ג אפילו אסתם ולדות שי"ל שהן בני תשע וגם גמרו שו"צ מימהל היכי ממהלינן להו מאחר דלדידיה הוא ספק נפל עד שישהה שלשים יום וכמו שהכריחו בהדיא הרשב"א ביבמות שם והריטב"א דאומרו מימהל היכי מהלינן להו קאי על סתם תינוקת שגמרו סימניהם שו"צ וא"כ כיון אפילו בכה"ג הוצרכו לתירוץ משום הממנ"פ דרב אדא וכן למסקנא פירשו הרשב"א והריטב"א והנמק"י דלא מהלינן סתם תינוקות שהן ספק בני תשע ספק בני שמונה שגמרו שו"צ לרשב"ג דבעי קים ליה בגוי' שכלו לו חדשיו לא מהלינן להו רק משום דסמכינן על הממנ"פ דרב אדא. וכש"כ וק"ו לרשב"ג ולת"ק בתינוקת שודאי אינן בני תשעה רק ספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו שו"צ א"א למולם בשבת אלא מצד הממ"נ דר"א וזה הפך ממש מדברי הרב"י דס"ל דאפילו בספק דבן שבעה ובן שמונה שגמרו שו"צ ואפילו בבן שמונה ודאי רק שגמרו שו"צ אין צריך להממנ"פ דרב אדא וע"כ אישתמיטתיה דברי הרשב"א והריטב"א והנ"י הנ"ל דאפילו בסתם ולדות ושגמרו שו"צ לא מהלינן לרשב"ג רק מצד הממנ"פ הנ"ל. ולמאן דלית ליה הממנ"פ א"א למולם בשבת לרשב"ג. וכמ"ש עוד בחידושי הרשב"א בשבת שם סד"ה הא דאמר אביי כתנאי וז"ל דלא קיי"ל בהא כרב אדא בר אהבה ודחייה בעלמא היא ולא מהלינן לרשב"ג אלא מי שקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו וכ"כ ר"ח ז"ל דלית הלכתא כרב אדא בר אהבה דשנוייא בעלמא היא עכ"ל וק"ו לרשב"ג ג"כ בבן שמונה שגמרו שו"צ א"א למולם בשבת אם לא רק מצד הממנ"פ הנ"ל וק"ו בן בנו של ק"ו לת"ק ואף לרבי ס"ל להתוס' דיבמות (ד"פ ע"א) דאינו יוצא מידי נפל עד שישהה שלשים יום וכ"ד התוספות בשבת (דקל"ו ע"א) באמרם דא"כ הל"ל הלכה כרבי. מבואר בהדיא דס"ל דגם לרבי צריך שהייה שלשים יום ורשב"ג ור' לא פליגי כלל בבן שמונה ושניהם ס"ל דבעינן גמר סימנים ושהייה שלשים יום יעו"ש ולפרש"י ביבמות ס"ל לר' אבהו דר' מחמיר יותר מרשב"ג ואינו יוצא מידי נפל לגמרי עד עשרים שנה. א"כ לרש"י ותוספות גם לרבי א"א למולו אף שגמרו סימניו רק מצד הממנ"פ דרב אדא. גם הה"מ פ"א מה' יבום סוף הלכה ה' כ' וי"א דגם לרבי ספיקא הוי עכ"ל. ולכן להרי"ף שהשמיט הממנ"פ דרב אדא ולא ס"ל כלל ממנ"פ זה וכמש"ל בשם הראב"ן א"א למול ספיקות אלו בשבת אף שגמרו שו"צ. וצדקו בזה דברי הר"ן רק הא דמשמע בגמרא דמוהלין סתם ולדות כמ"ש מימהל היכי מהלינן להו היינו ע"כ רק בסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה וגמרו שו"צ דבזה סמכינן על ת"ק ורבי למולם בשבת אף למאן דלית ליה הממנ"פ דרב אדא. כי רק רשב"ג לבדו מחמיר בזה להצריך שהייה שלשים יום. ועוד קשה דלשטת הב"י דהברייתא מיירי בלא גמרו סימניו א"כ בן שבעה מחללין עליו את השבת אף שלא גמרו סימניו וזה רחוק מאד וכמ"ש לעיל בסעיף שלפני זה. ועיין בת"ש בי"ד סי' ט"ו ס"ק ט"ו וסי' י"ג ס"ק ט"ו בהא דבן ח' אף ששהה למ"ד יום ה"ל פלוגתא דרבוותא:

קיצור הב"י השיג על הר"ן חנם. כי בפרק הערל אמרו דשם איירי בגמרו סימניו בדוקא דלרבי חיי וברייתא דאיזהו בן שמונה מיירי לרבי בלא גמרו סימניו. אבל לת"ק אתיא בין גמרו סימניו בין לא גמרו סימניו. וכן לרשב"ג אין מוהלין אותו בשבת בלא הממנ"פ. וגם לרבי יש דיעות דגמרו סימניו בבן ח' אינו ודאי בר קיימא עד שישהה שלשים יום ע"כ א"א למולו למאן דלא ס"ל הממ"נ דרב אדא וצדקו ד' הר"ן: