ו

ואפשר לפי המסקנא גם רשב"ג לא פליג במילה לפמ"ש התוספות דבכורות דרשב"ג מחמיר לחוש למיעוטא מדרבנן י"ל שלא החמיר רק בחליצה ולהקל באבלות. ולא לדחות מ"ע דמילה בזמנה וכ"מ יותר בתוספתא פ"ק דחולין (דף י"ב ע"א) סד"ה לרבי מאיר שכתבו התם משום דלא יבא להקל בערוה כו' ולכך גם באבלות כו'. י"ל במילה לא פליג אף בלא הממנ"פ כו'. מיהו הנ"י פרק הערל שם כ' וכל שהוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה אע"פ שגמרו סימניו לרשב"ג ספק נפל הוא תוך שלשים יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספיקא אלא דמשמע דסמכינן כו' ממה נפשך כדרב אדא בר אהבה עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם וכ"מ בחידושי הרשב"א שם. והנה הרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא זו בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. וכ' הר"ן דס"ל דלא אמרינן הממ"נ דרב אדא בר אהבה ומתוקמא ברייתא כפשטא ולא צריך לאוקמא אליבא דרבי אליעזר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' מילה דמוהלין ספיקות בשבת וכן מעשים בכל יום עכ"ל. ומיירי הר"ן בספיקות שגמרו שו"צ מדכתב וכן מעשים בכל יום וכן הכריח הרב"י מדברי הר"ן בי"ד ה' מילה סס"י רס"ו סד"ה ודע שכתב הר"ן וז"ל ועוד מדכתב שכן מעשים בכל יום וגמרו הוא דאתרמי בכל יום דלא גמרו לא מתרמי אלא פעם ביובל ומשמע מדבריו דהנך מעשים בכל יום הוי דלא כהרי"ף עכ"ל. הרי ס"ל להר"ן דלהרי"ף אין מוהלין בשבת ספק בן שבעה ספק בן שמונה אע"פ שגמרו שו"צ. וזה אתי שפיר לפמ"ש. ומ"ש הר"ן להשיב ע"ז מהא דמעשים בכל יום במחכ"ת אינה תשובה כלל על הרי"ף דמעשים שבכל יום היינו סתם ולדות שהם ספק בן תשעה דזה שיהי' ודאי לאו בן תשעה כ"א ספק בן שבעה ספק בן שמונה. ושיהי' נגמר בסימניו ג"כ ודאי לא מתרמי רק לעתים רחוקים. והוא לא בא להשיב על הרי"ף רק ממעשים שבכל יום דהיינו ספק בן תשעה וע"ז ודאי יודה הרי"ף ג"כ דמוהלין אותו לת"ק דרשב"ג עכ"פ. ולכן לא כתב הרי"ף רק ספק בן שבעה ספק בן שמונה דזה ודאי אין מוהלין אותו אף לת"ק דרשב"ג. והר"ן השוה כל הספיקות בהשוואה א' היינו שמדמה הספק דבן שבעה ספק בן שמונה לספק בן תשעה ספק בן שמונה. ובאמת יש לחלק ביניהן טובא ולכן לא יקשה על הרי"ף כלל ממעשים שבכל יום. וכן משמע ג"כ מהברייתא עצמה דיש להבין לדברי הר"ן מדוע אמר ספק בן שבעה ספק בן שמונה הל"ל ספק בן תשעה ספק בן שמונה דהוי רבותא טפי. ובהרמב"ן שנדפס מחדש על שבת הגירסא באמת ספק בן תשעה ספק בן שמונה. וכ"ה בחידושי הריטב"א ביבמות (ד"פ) סד"ה מ"מ ג' מחלוקת בדבר. אבל זה נגד גירסת הש"ס שלנו והרי"ף והרא"ש והר"ן וחידושי הרשב"א ביבמות שם ונגד התוספתא וא"כ לשון הברייתא עצמה מורה דספק בן תשעה מוהלין אותו בשבת והיינו סתם ולדות שגמרו שו"צ ואעפ"כ בכה"ג כשודאי אינו בן ט' כ"א ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת אף שגמרו שו"צ. ומה שבגמרא (דקל"ו ע"א) מקשה מספק זה על רב אדא דתירץ על מילה דסתם ולדות היינו משום דרב אדא תירץ כן על הסברא דסתם ולדות לרשב"ג דחייש למיעוטא חייש במילה ג"כ אא"כ נודע שכלו לו חדשיו כדפרש"י ד"ה לא נצרכה. ותירץ רב אדא דמילה אין נקרא חילול שבת משום ממנ"פ. וא"כ לפ"ז ודאי הקושיא גם על ספק בן שבעה ספק בן שמונה כשגמרו שו"צ דשייך בו ג"כ הממנ"פ אבל לפ"ד הרי"ף דלא קיי"ל הממנ"פ דרב אדא. א"כ הברייתא מורה ודאי דיש לחלק לענין מילה בין סתם ולדות לספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו שו"צ כנ"ל ואתיא הברייתא כת"ק דרשב"ג עכ"פ וכ"מ פשט הברייתא דאיירי בגמרו שו"צ. מדקאמר בן שבעה מחללין עליו את השבת. ומאחר דהמילה נק' חילול שבת ממש ומכ"ש למאי דאוקימנא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר דאף לרב אדא זהו חילול שבת גמור שיש בו סקילה וכדפרש"י (דקל"ה ע"א). והשתא אם איתא דלא גמרו שו"צ מדוע יחללו עליו את השבת ולא נדחה המילה מספיקא. כמו דדחינן המילה בספיקא דבין השמשות וכה"ג. הלא יש כאן ספק שקול כיון דעל כרחך אינו מרוב נשים דיולדות לתשעה כ"א ממיעוטא דיולדות לשבעה. א"כ מאן לימא לך דהוא בן קיימא כיון דאיכא ריעותא שלא נגמר שו"צ י"ל יותר שהוא ממיעוט נפלים ואמאי דחינן שבתא מקמי מילת ספק שהרי אמרינן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ערלתו ספק (דקל"ה ע"א) ואין לך ספק גדול ועצום מזה מדלא נגמרו סימניו וגם אינו בן תשעה יש לספק בנפל דאפילו בסתם ולדות שהן בני תשע כ' הרשב"א והריב"ש דגם לת"ק דרשב"ג אין נחשבים לבני קיימא אא"כ גמרו שו"צ דאז אזלינן בתר רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן. משא"כ בלא גמרו שו"צ איתרע ליה רובא. מכ"ש וק"ו בבן שבעה דאינו מרובא כ"א ממיעוט נשים דילדן לשבעה. ואם גם לא גמרו שו"צ הא איתרע ליה מיעוטא זה דבן קיימא ורגלים לדבר שהוא ממיעוט נפלים ולפחות ספק שקול הוי ואיך יחללו עליו השבת באיסור סקילה ובפרט במכשירי מילה לרבי אליעזר. אע"כ הא דבן שבעה שמחללים עליו את השבת מיירי בגמרו שו"צ ולכן אע"פ שהוא בן שבעה ויש לחוש שמא הוא מבן תשעה והוא נפל לא חיישינן לזה כיון דבן שבעה ג"כ מתקיים והיינו כיון שגמרו שו"צ. וא"כ הא דספק בן שבעה ספק בן שמונה שאין מחללין מיירי ג"כ בגמרו שו"צ וכמו שהבין הר"ן מדברי הרי"ף כנ"ל. וכן מצאתי ג"כ שפסק הראב"ן בשבת פר"א דמילה סי' שס"ט דס"ו ע"ד וז"ל ולד שנימול ספק לשבעה ספק לשמונה אינו נימול בשבת דת"ר ערלתו ודאי דוחה ואין ספק דוחה ואמרינן לאתויי הא דת"ר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמונה אין מחללין ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין ואמאי נמהליה ממ"נ אם חי הוא כו' עד לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר כו' ואהאי לא סמכינן דדיחוייא הוא ולא עיקר דאשינויא לא נסמוך בכל דוכתי אנן אמרינן אשינוייא ניקום ונסמוך בתמיה עכ"ל מדקאמר סתם ולד שנימול ספק לשבעה ספק לשמונה אינו נימול בשבת מסתמא מיירי אף בגמרו שערו וצפרניו וליכא למימר דסמך עמ"ש בפרק הערל דגמרו סימניו אמרינן דבן שבעה הוא כמ"ש הב"י על הרי"ף. דהא הראב"ן ביבמות שם פסק כרבי אבהו דאין סומכין לומר שהוא בן קיימא עד שיהי' בן עשרים שנה וכדפרש"י ואיך ימולו אותו לשמונה ימים. א"ו הראב"ן מיירי בגמרו סימניו ואעפ"כ אין מלין ודלא כרבי דהא ת"ק ס"ל דבן שמונה אף שגמרו סימניו הרי הוא כאבן. ואפילו שהה שלשים יום כד' כל הפוסקים בפי' דברי הת"ק ורשב"ג ג"כ אינו מיקל אלא ע"י שהייה שלשים יום. ורבי אבהו מצריך עשרים שנה לפרש"י אף לרבי. ולפי' התוספות לרבנן דרבי. וא"כ רבי יחידאה הוא בזה לכן לא קיי"ל כוותי' ולכן אין מוהלין אותו ואפילו ספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו סימניו אין מוהלין אותו מה"ט דתנן ערלתו ודאי ולא ספק כו' כנ"ל:

קיצור ואפ"ל לפי המסקנא גם רשב"ג לא פליג במילה. אך הרשב"א והריטב"א והנ"י כ' דלרשב"ג אין מוהלין גם סתם ולדות בשבת רק משום הממנ"פ. והרי"ף השמיט הממ"נ ופי' הר"ן דס"ל דאין מוהלין ספיקות בשבת והיינו אף שגמרו סימניו שו"צ כן ביאר דבריו הב"י. וזה אמת בספק בן שבעה ספק בן שמונה וכ"ש בבן שמונה ודאי. אבל בסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה וגמרו שו"צ מהלינן להרי"ף בשבת. וא"צ להממנ"פ וכמש"ל הטעם בסעיף שלפני זה. ולא כהר"ן שהשוה כל הספיקות וכ"מ מהברייתא עצמה דלא דמי ספק בן שבעה ספק בן שמונה לסתם ולדות והיינו לת"ק רק לרשב"ג השוה אותם המקשה. ומהברייתא מוכרח דמיירי הכל בגמרו סימניהם שו"צ דאל"כ אפילו בן שבעה אין למולו מאחר דמיעוטא להקל ומיעוטא להחמיר וגם יש בו ריעותא. גם בהראב"ן משמע כדעת הרי"ף וכדפרישית: