ג

והנה בשבת (דקל"ה סע"ב) תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כו' הא לא שהה ספיקא הוי. מימהל היכי מהלינן ליה. ופרש"י שום קטן ביום השמיני בשבת דלמא נפל הוא כו'. מבואר מדבריו דבסתם ולדות איירי אף שי"ל שהן בני ט"ח רק שיש לספק שמא הן בני שמונה כיון ששמשה אח"כ דהבירור שכלו לו חדשיו היינו כדפרש"י ד"ה לא נצרכה שעברו ט"ח מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה. וגם ע"כ מיירי אף שנגמרו שערו וצפרניו כמו סתם ולדות שלכן פרש"י שום קטן. ועוד דאל"כ מהו מימהל היכי מהלינן די"ל שביום השבץת אין מוהלין אלא קטן שנגמרו שערו וצפרניו. וכ"מ מדברי התוספות שכתבו מכאן משמע דלא איירי רשב"ג בבן שמונה דוקא אלא בסתם ולדות כו' דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל משמע לרבות סתם דוקא שהה כו' עכ"ל. וסתם ולדות היינו ודאי שנגמרו שו"צ וכ"מ עוד בגמרא פ"ה דנדה (דמ"ד ע"ב) אהא דתנן תינוק בן יום א' כו' כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה כו' הא לא שהה כו'. ומאי קושיא לימא דמיירי בסתם ולדות שי"ל שהן בני ט"ח וגם גמרו שו"צ. א"ו דגם בכה"ג פליג רשב"ג. שוב ראיתי שכן הכריח מכאן היש"ש ביבמות פרק הערל בדברי רשב"ג. וכ"כ התוספות בנדה שם ד"ה דקים ליה. וא"ת א"כ מ"ט דרשב"ג כיון דליכא ריעותא אמאי אינו מתאבל עליו דניזול אחר רוב ולדות. ואי בגמרו שו"צ לא פליג רשב"ג אלא בלא גמרו שו"צ א"כ אין לך ריעותא גדולה מזו. וכ"מ כאן בשבת (דקל"ו סע"א). א"ל קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו משמע הא לא קים ליה ממש אע"פ שגמרו שו"צ ספיקא הוי לרשב"ג. וא"כ הא דרבנן פליגי עליה לקולא כמו שמשמע מהא דאמר איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ופושט דפליגי מעגל שנולד ביו"ט כו' משמע דר"ל דלקולא פליגי רבנן. וכן הכריח מזה הרשב"א פרק הערל (ד"פ ע"ב). וכן מוכרח בגמרא בהדיא ביבמות פרק החולץ (דף ל"ז ע"א). אין לך לומר רק דפליגי בסתם ולדות שגמרו שו"צ כיון דלית בהן ריעותא וגם י"ל שהן בני ט"ח אזלינן בתר רוב ולדות דהם בני קיימא כמ"ש התוספות בנדה שם. וכ"מ בתוספות פ"ק דחולין (די"ב ע"א) דהוצרכו ליתן טעם לרשב"ג אע"ג דרובן אינן נפלים כו' וא"כ לרבנן ה"ט משום דרובן אינן נפלים וזה לא שייך רק בסתם ולדות שנגמרו שו"צ. ועוד כיון דכל מה שידענו דרבנן פליגי עליה דרשב"ג הוא מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי. א"כ די כשנאמר דפליגי בסתם ולדות שגמרו שו"צ דרשב"ג ודאי אומר בהם ג"כ כל שלא שהה הוי ספיקא כנ"ל ודי כשנאמר דרבנן פליגי בזה. אבל לומר דמקילי גם בלא גמרו שו"צ כשי"ל שהן בני ט' ע"ז אין שום ראיה. וגם אפושי פלוגתא לא מפשינן. וכ"כ הריב"ש בתשו' רס"י תמ"ו ולרבנן כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן אמרינן דבן תשעה הוא. והוא דגמרו סימניו דאי לא גמרו הא איתרע ליה רובא דהא רוב היולדות ולד מעליא בסימנין גמורים יולדות אותן עכ"ל ועוד נראה כן מפלוגתא דהר"ר יונה והרז"ה דחלה ומת דהרר"י מדמה ליה לפיהק ומת ואפילו לרבנן חשוב נפל. והרז"ה כ' דדוקא פיהק ומת דמוכחא מילתא דאית ביה ריעותא. אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דאפילו בן קיימא נמי יחלה וימות עכ"ל. כ"כ בחידושי הרשב"א בשבת שם וכ"כ התוספות פ"ג דבכורות (דכ"א ע"א) דפיהק ומת ה"ל ריעותא וא"כ גם הרז"ה טעמו משום דחלה לא חשוב ריעותא אבל כשלא נגמרו שערו וצפרניו דה"ל ריעותא ודאי מובן גם מדבריו דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בזה וכ"ש להרר"י דגם חלה ומת ה"ל ריעותא מכ"ש כשלא גמרו שו"צ. ואין לומר דהרר"י והרז"ה קאי על לא גמרו שו"צ דהא רשב"ג מיירי ודאי אף בגמרו שו"צ כמש"ל. וע"ז אמרו דבפיהק ומת מודו רבנן לרשב"ג ונחלקו ע"ז הרר"י והרז"ה בחלה ומת. וכן מבואר בפירוש בדברי הרשב"א בחידושיו פרק הערל (ד"פ ע"ב) וז"ל ואיכא למימר דת"ק ורשב"ג בתרתי פליגי בסתם תינוקות ובשגמרו סימניהם דבהא ת"ק לקולא ורשב"ג לחומרא משום דקסבר ת"ק כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו ואיכא למימר בן תשעה הוא. ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן תשעה ודאי. או שישהה שלשים יום כו' וכדמוכח פ' המילה כו' מימהל היכי מהלינן כו' משמע דבסתם תינוקות דגמרו סימניהם קא מתמהינן היכי מהלינן להו כו' עכ"ל. רק הרמב"ן בחידושיו פרק הערל (ד"פ ע"ב) פי' ללשון הראשון דלרבנן דרבי ורשב"ג כל שלא נודע אם בן תשעה או בן שמונה ולד מעליא הוא שרוב מעוברות יולדות ולד גמור ואינן מפילות וסמכינן אהאי רובא בין לקולא בין לחומרא ואע"פ שלא גמרו סימניו. וזה נגד הרשב"א והריב"ש ומשמעות התוספות דלרבנן לא אזלינן בתר רובא אלא בגמרו סימניו כנ"ל. ולשון שני שפי' הרמב"ן דלרבנן כל שלא נודע אם בן תשעה או בן שמונה מטילין אותו לחומרא בין שגמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו ומ"ש בגמרא פרק החולץ כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג כו' מאן חכמים היינו רבי דאמר אם גמרו סימניו אע"פ שודאי לא כלו לו חדשיו ולד מעליא הוא והוא גורס במקום רבי. רבי יוסי. ולשון זה הוא ג"כ ודאי נגד התוס' וסיעתם דפירשו דלרבנן ג"כ בסתם ולדות אף שהם ספק בן תשעה או בן שמונה כל שגמרו סימניו ולד מעליא הוא כו'. גם בחידושי הריטב"א נמשך בזה אחר הרמב"ן וכלשונו הראשון וז"ל בד"ה ומ"מ. ורבנן פליגי בתרווייהו דבן ח' ודאי לא מהני שהייה ולא גמר סימנים. וכשהוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה מכשירין בלא שהייה ואפילו בלא גמר סימנים עכ"ל. וזה דוחק שיהי' הריחוק כ"כ מספק בן ח' לודאי שבודאי לא יהי' מהני לא שהייה ולא גמרו שו"צ. ובספק יהי' מהני בלא שהייה ובלא גמרו שו"צ דמהכ"ת הך. ואי משום רובא הא איתרע לה רובא משום דלא גמרו שו"צ. משא"כ לפירש התוספות והרשב"א וסיעתם דרבנן לא פליגי רק בשגמרו שו"צ אתי שפיר דאין הריחוק כ"כ וגם כי זה שגמרו שו"צ מחזק הספק דבן תשעה לומר שהוא בן תשעה כמ"ש הרשב"א. ובהדיא אמרינן פ"ב דכתובות (דט"ז ע"ב) אע"ג דרוב נשים בתולות נישאות הואיל ורוב הנישאות בתולות יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וכ"ה ביבמות (דל"ז ע"א) לענין רוב נשים יולדות לתשעה דכשלא הוכר עוברה לשלשה חדשים איתרע לה רובא יעו"ש. וה"נ אע"ג דרוב נשים יולדות לט' ולד מעליא ילדן מ"מ הרי רוב נשים היולדות לט' יולדות ולד שנגמרו שו"צ וזו שילדה ולד שלא נגמרו שו"צ איתרע לה רובא וי"ל דבן שמונה הוא. וטפי י"ל בבן שמונה שגמרו שו"צ דאשתהי מלומר בספק בן ט' שלא נגמרו שו"צ דהוא בן ט' ומאחר דלרבנן לא אמרינן בבן ח' דאשתהי אף שגמרו שו"צ ואף ששהה ג"כ למד יום מדוע יאמרו בספק בן ט' שלא גמרו שו"צ ולא שהה דהוא בן ט' משום רובא דאיתרע איך בבן שמונה לא יועיל שני הוכחות דגמרו ושהייה. ובספק בן ח' יהיה מהני בלתי שום הוכחה אף דאיכא הוכחה להפך וגם לרבי הוא להפך דבגמרו סימניו אפילו הוא ודאי בן שמונה נחשב בן קיימא ובלא גמרו סימניו אפילו הוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה נחשב נפל. וא"כ לרבנן דפליגי ומחמרי טפי מרבי דבבן שמונה לא מהני מה שגמרו סימניו. איך נאמר דבספק בן תשעה ספק בן שמונה יקילו יותר ממנו מנלן זה:

קיצור מדברי רש"י ותוספות מבואר דרשב"ג דמצריך דוקא שיהוי שלשים יום אף בסתם ולדות שאפשר הן בני תשעה היינו אף בגמרו סימניהם. וכן הכריח היש"ש מהש"ס נדה פרק יוצא דופן (מ"ד ב'). וכ"מ מהתוספות בנדה שם. וכ"מ בגמרא כאן. וא"כ הא דרבנן פליגי עליה לקולא היינו ג"כ בולדות שנגמרו שו"צ. וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק הערל. והריב"ש בתשו' סי' תמ"ו. וכ"מ מפלוגתא דהרר"י והרז"ה רק הרמב"ן פי' דרבנן פליגי אף בלא גמרו שערו וצפרניו. ואחריו נמשך הריטב"א. והוא דוחק: