א

סימן שטז

אשה שנשאת לבעלה י"ז כסליו וילדה י"ב אב אחר מיתת בעלה והשנה היתה פשוטה היינו שנולד לערך שמונה חדשים חסר חמשה ימים והולד נגמר שערו וצפורניו ומת מחולי ביום שלישי ללידתו אם אפשר להתירה בלי חליצה כי היבם קטן:

גרסינן ביבמות פמ"ח (ד"פ סע"א) אמר ר' אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן עשרים ופרש"י סימני סריס ואיילונית אין עושין בהן מעשה להחזיק בגדולים וסריסים עד שיהיו בני עשרים ולא הביאו ומשנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו הרי הן קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם. ובן שמונה שנולד לשמונה חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע"פ שגמר סימנים שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה:

קיצור. (בן שמונה חדשים אע"פ שגמרו שערו וצפרניו ושהה שלשים יום אין מחזיקים אותו בן קיימא עד שיהיה בן עשרים שנה):

ופריך הש"ס ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה (סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות. רש"י. ובשבת (דקל"ה ע"א) פרש"י מפני הסכנה מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי. הנה שם פי' דמפני הסכנה קאי רק על האם אבל בסכנת הבן לא איכפת לן כי הרי בלא"ה כמת הוא וחשוב כאבן. אבל כאן שפי' דמפני הסכנה קאי ג"כ על הבן מוכרח דס"ל דנהי דע"פ רוב או רובא דרובא הוי בחזקת מת מ"מ איכא מיעוטא דמיעוטא דחיי דאע"ג דהברייתא מיירי בלא גמרו סימניו מ"מ הא יש פוסקים ס"ל דלרשב"ג כל ששהה שלשים יום אינו נפל אף שלא גמרו סימניו כמ"ש בחה"ר כאן ואף לפמ"ש התוספות בשבת (דקל"ו סע"א) דרשב"ג מיירי בגמרו סימניו. אבל כשלא גמרו סימניו אינו חי. אפשר אעפ"כ גם חיי שעה שלו חשוב מפני הסכנה ולא גרע מצער בעלי חיים דהוי דאורייתא ועיין בש"ע א"ח סי' ש"ל ס"ז וס"ח) הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו (פי' שערו וצפרניו והשתא אפשר דחיי אליבא דרבי. הריטב"א וכ"נ מדברי רש"י ד"ה טעמא דאליבא דרבי הוא) דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו (פירש הריטב"א איזהו בן שמונה שאמרו עליו שהוא כאבן ונפל גמור כל שלא כלו לו חדשיו פי' שידוע לנו בודאי שנולד לשמונה חדשים כגון שבעל ופירש. ומילתא פסיקתא תני כל שהוא בן שמונה חשוב נפל ואפילו נגמרו סימניו ואפילו שהה יותר משלשים יום מדלא פריש מידי) רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו. (כתב הריטב"א וזה הוכחה על הוכחה על שהוא נפל שאילו גמרו סימניו אינו נפל. ואינו נידון כבן שמונה אלא אמרינן בן שבעה הוא דלשבעה חדשים נגמרה צורתו אלא דאשתהי ליצא לאויר העולם עד שיהא בן שמונה) טעמא דלא גמרו (בניחוא וסיומא דמלתא הוא. רש"י) הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא (ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר. ואשמועינן רבי אבהו דאפילו לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן עשרים. רש"י. מבואר מדברי רש"י דרבי אבהו כרבי אמר למילתיה. דאילו לרבנן אין הדבר במציאות כלל דבן שמונה לא חיי. וכן פי' הריטב"א כדלעיל) ואשתהויי הוא דאשתהי. אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא (שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה) ואכשריה (רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא שלשה חדשים ולא אמרינן לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר). כמאן כרבי דאמר משתהא (כתב הריטב"א כלומר היכי עביד עובדא לקולא כרבי דהוי יחידאה ולא חייש לדרבנן דלהוי ספק מיהת. והתוספות ד"ה והא תניא הקשו על זה לפרש"י דרבי אבהו ג"כ בשטת רבי אמרה א"כ כי פריך ארבא תוספאה כמאן כרבי הוה ליה למפרך ארבי אבהו דקאי ביה והריטב"א תירץ דהקושיא הוא רק מפני שעבד עובדא. וזה דוחק דהא ר' אבהו נמי אמר אין עושין בהן מעשה עד כו' משמע אח"כ עושין בהן מעשה ממש. ולכן י"ל דארבי אבהו לק"מ דכיון דהצריך שיהי' בן עשרים שנה א"כ בכה"ג ודאי הדבר מסתבר טובא לסמוך על דברי רבי. וכמו שהקשו הם ז"ל איך אפשר לומר כן שיהא גבור ואיש מלחמה ועושה עסקיו בשוק ונדון אותו בספק נפל. ומה"ט פי' דברי רבי אבהו בע"א. ולכן גם לפרש"י אין תימה כלל אם בכה"ג פסק כרבי אבהו כרבי. עוד הקשו התוספות על פרש"י דא"כ רבא תוספאה אפילו כרבי לא אתיא דלא חשיב לרבי בר קיימא לומר דאשתהי אלא ע"י הוכחה יתירה שחי עשרים שנה. ויש ליישב דקושיא זו הוא תירוץ אקושיא ראשונה והוא דרבא תוספאה לא ס"ל בהא כרבי אבהו. אלא ס"ל דלרבי חשוב בר קיימא ע"י שנגמרו שערו וצפרניו וא"צ כלל שיהוי עשרים שנה. משא"כ לרבי אבהו הוא דצריך לרבי הוכחה יתירה וע"כ מקשה הש"ס על רבא תוספאה כמאן כרבי. ולא מקשה כן ארבי אבהו וכנ"ל. לפ"ז יצא לנו דלשטת רש"י ג"כ רבי אבהו פליג אהא דרבא תוספאה. או י"ל דלרבי אבהו אין עושין בהן מעשה לכתחלה קאמר. והא דרבא תוספאה הוי כדיעבד. דכה"ג אמרינן פ"ק דכתובות (דף י"ד ע"א). הלכה כר"ג כו' ואת לא תעביד עובדא כו' וה"נ כדיעבד דמי. הרי פי' ואת לא תעביד עובדא היינו לכתחלה. וכן פי' בחוסן ישועות. אך זהו דוחק דהא רבי אבהו כלל יחד סימני סריס ואיילונית עם בן שמונה. ובסימני סריס ואיילונית אפי' דיעבד אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בני עשרים שנה) כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם (שחיה שלשים יום) אינו נפל (ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאימור לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני. להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל) לפרש"י צ"ל רשב"ג אפילו לא נגמרו סימניו דאל"כ לא אתיא הא דרבא כרשב"ג דרשב"ג מצריך שני הוכחות היינו שגמרו סימניו ושיהוי שלשים יום ובהא דרבא ליכא רק הוכחה אחת דהיינו חזקת כשרות:

קיצור. שטת רש"י דרבי אבהו ס"ל כרבי. וס"ל דמ"מ צריך עשרים שנה. ורבא תוספאה ס"ל דלרבי אין צריך עשרים שנה: