יא

ועתה נבוא לחשבון הראיות שהביא מהרי"ט דעד אחד נאמן לאסור אף בדבר שבערוה בדליכא חזקה מבוררת. הא' מקדושין (ס"ג ב') בא אחד כו' וכ"כ הר"ן דעד א' כו' ואם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור. הנה התם הטעם לרב משום אין אדם חוטא ולא לו. ולרב אסי משום דמירתת. וחזקה דאין אדם חוטא ולא לו היא חזקה גמורה כדאיתא פ"ק דב"מ (ד"ה ע"ב). וזהו דייקא כשמתיר האשה. וכן פרש"י בקדושין (דס"ד ע"ב) לענין אין לו אחים. משא"כ כשאומר שיש לו אחים אין שייך חזקה זו דלאסור את המותר י"ל שאין זה אצלו חטא כ"כ. ומ"ש בשם הר"ן ג"כ אינה ראיה די"ל דשאני התם דאפילו בלא העד כתב הרשב"א דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו וכ"כ בחמ"ח סי' ל"ז ס"ק מ"ב. ואע"ג הב"ש שם סק"נ בשם מהרי"ט כתב דלא כהחמ"ח אין דבריו מוכרחים. גם בלא"ה הבית מאיר סי' ל"ז הקשה על הר"ן מדידיה אדידיה ממ"ש בגיטין פרק התקבל גבי מ"ש בגמרא (דס"ד א') האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' אי מדינא הוא אסור בכל הנשים שבעולם האיך הוא מותר בעדות עד אחד ה"ל דבר שבערוה ואינו פחות משנים אע"ג דלא אתחזק איסורא שהרי אפילו לאסור אמרו כן בפרק האומר דקדושין (דס"ו) עכ"ל. ומ"ש עוד ראיה מפב"ת דקדושין (דע"ג ב') שאלמלא בא עד זה המערער היינו סומכין על החיה כו' ואתא עד אחד ומפיק ליה מחזקת הכשר שהיה בו עד עתה כו'. התם אי מדלית נאמנות החיה היה הולד ספק ממזר והמל"מ פט"ו מהא"ב הי"א כתב דמדאורייתא ספק זה לחומרא אפילו גבי ספק ממזר. משום דאיקבע איסורא. ותדע דלכן נאמנת החיה לומר זה ממזר לעשותו ממזר ודאי וכ"כ הר"ן לפי שהוחזק כאן ממזר וכן פרש"י שם (דע"ג סע"ב) ד"ה אבל היכא. אלא דהחיה נאמנת להכשיר ולכן עד אחד הוי ערער להסיר נאמנות החיה ונשאר באיסורו הראשון. ואיך נביא מזה ראיה להאמין עד אחד במקום שבלא שום עדות היתה מותרת לשוק מחמת שני ספיקות דשמא אין לו אחים או שמא יש לו בנים. ונראה שגם מהרי"ט לא הביא ראיה משם רק להיכא שההיתר נמשך מצד אמירת הבעל שאמר מקודם שאין לו אחים ע"ש (דנ"ו ע"ג) קודם ד"ה ומצאתי. וגם ע"ז אין ראיה דל"ד נאמנות החיה לנאמנות הבעל דנאמן משום מה לי לשקר דכעדים דמי לרבי בקדושין (ס"ד ב') ואין עד א' כלום נגד עדים. ועוד גם בחיה לל"ק נאמנת החיה א"כ משם משמע דעד א' לאו כלום הוא ואע"ג דפסקו כל"ב היינו מטעם הנ"ל דבלא החיה והעד ה"ל ספיקא דאורייתא ממש. עוד הביא מהרי"ט ראה דאפילו במקום חזקה חוששים להחמיר בעד אחד מהמשנה ס"פ האשה שלום וחוששין לדבריה כו' ולפרש"י דפי' משום דשויתה אנפשה חד"א אין ראיה וגם לפי' התוס' אין ראיה מדידה לעד אחד דהא לחד לישנא רפ"ג דכריתות אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והרמב"ן ריש גיטין תירץ אמאי לא גמרינן דעד א' נאמן באיסורין אפילו בדאתחזק איסורא מנדה דכתיב וספרה לה שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה כו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה עכ"ל. הרי עכ"פ פשיטא דלעצמה נאמנת יותר מעד אחד כ"א כשני עדים א"א נהי דהכא לא נאמנת להקל דחיישינן דלמא רחמא ליה ליבם (ועיין כתובות (דף כ"ז ב') במשנה אין אדם מעיד על עצמו) מ"מ כיון דזהו ספיקא א"כ בלהחמיר ודאי דנאמנת על עצמה כשני עדים. משא"כ לחוש לדברי עד אחד אין ראיה מכאן. והראיה שהביא מפרק האשה רבה (דצ"ג ע"ב) אלא לאו ש"מ חד כו' אינה ראיה כדפי' הט"ז בתשובתו שבאה"ע סי' קנ"ו דשם העד הוא בא להתירה ליבם זה ודאי יש לו כח דכל להתיר יש לו כח עכ"ל וע"ש באריכות ובזה נדחה ג"כ ראייתו מהרמב"ם פ"ג מה' יבום דין ה'. וגם ראייתו מהראב"ד שם לפי מ"ש בתשובת הרשב"א סי' רנ"ב יש לדחות מה"ט דהתם מתירה לשוק ואוסרה ליבם והרי להרמב"ם נאמן לגמרי אפילו להתיר כשאר א"א לכן גם להראב"ד חוששין לדבריו לאיסור מה"ט. משא"כ בעד אחד שבא רק לאסור אין ראיה משם: