ו

ונבוא על אחרון ראשון. הנה בסה"ת סי' קל"ג כ' בשם ר"י דחליצה הוי דבר שבערוה שצריך עדים על השנים של היבם. וכ"מ בתוספות דקדושין (דף ס"ד ע"ב) ובהרא"ש שם סי' ט' ומלשונם משמע דהוי ודאי דבר שבערוה דבעינן עדים. דדוחק לומר דמשום דמספקא לן אי צריכה גט אי לא דא"כ הל"ל דהוי ספק שמא הויא דבר שבערוה. וכמו דאיפסקא הלכתא כוותיה דשמואל בפ' האשה רבה (דצ"ב ע"ב) ובש"ע סי' מ"ד ס"ז. ודוחק לומר דרק לחומרא להצריכה גט קיי"ל כשמואל אבל העיקר דאין קדושין תופסין בה כמש"ש בגמרא רב ור' ינאי שנמנו וגמרו כן בחבורה ור' יוחנן דהא הלשון מספקא ליה לשמואל משמע דהוי ספק ממש וכן ס"ל לאביי ס"פ החולץ (דמ"ט ע"ב) והברייתא שם לפרש"י ס"ל דקדושין תופסין בה והרי אמרו הלכתא כוותיה דשמואל משמע דהוי ספק ממש. ולכן אפשר לומר דס"ל לסה"ת דלאו הא בהא תליא דאפילו את"ל דקדושין תופסין בה מ"מ נקרא לענין זה דבר שבערוה להצריך שני עדים וכדמשמע בפ' החולץ (דף ל"ט ע"ב) גבי ואשתמודעינהו חד אמר בעדים ואע"ג דקיי"ל ואפילו קרוב אפילו אשה היינו משום דגילויא מילתא בעלמא הוא כמ"ש בסה"ת. וכ"מ מבעיא דעד אחד ביבמה בפרק האשה רבה (דף צ"ד ע"א) דאי איתא שיש ספק דהיתר יבמה לשוק אינו כדבר שבערוה דצריך עדים מדאוריי' כ"א לשאר איסורין מדמינן להו דלהרבה פוסקים עד אחד נאמן בהו אע"ג דאתחזק איסורא וכ"ש במלדעל"ג. וכמו דמעלין לכהונה ע"פ אחד אף לתרומה דאורייתא דעון מיתה (אף דרובא דעלמא אינן כהנים כמ"ש בפנ"י שם שמש"ה להרמב"ם צריך ב' עדים) וכ' הר"ן בפרק האשה שנתארמלה והמגיד פ"כ דהא"ב שהטעם משום דעד א' נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעל"ג. וא"כ רבא ביבמות (דצ"ד) שם דאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש. הל"ל עדיפא מינה לאיסור דצריך ב' עדים התרת לאיסור שיש ספק ממש דמדאורייתא נאמן עד אחד לא כ"ש וכ"כ הריטב"א בקדושין (דס"ו ע"א) סד"ה איבעיא להו ובמעיד על האשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה מכהונה כדבר שבערוה הוא עכ"ל ולכאורה ממקור הדין מאשתו זינתה בעד אחד דאמרינן עלה אין דבר שבערוה פחות משנים. הרי כיון שהעד בא רק לאוסרה לבעלה וכ"ש עכשיו דליכא ד"נ. ולגבי בעלה דהוא איסור לאו ואפ"ה נק' דבר שבערוה. אלא שיש לדחות כיון הזנות עצמו דאשת איש הוי איסור ערוה. וצ"ע בסנהדרין (דמ"א א') לאוסרה על בעלה באנו. ובפ"ק (ד"ח ע"ב) בא לתובעו ממון כו' וכך י"ל כאן דכיון דלא בא רק לאוסרה אבעלה דהוי איסור לאו את"ל דבאיסור לאו עד אחד מהימן מדאורייתא אמאי אין עד אחד מהימן אף דיש בהגדתו ג"כ איסור ערוה מ"מ מאחר שיש בו ג"כ איסור לאו ועיקר עדותו על איסור זה נאמינו למה שהוא נאמן. ואשכחן כה"ג ביבמות (דף קי"ח ע"א) דהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא ולגבי צרתה אינה נאמנת ותאכל בתרומה. ועוד דעד אחד שנאמן אחר קינוי וסתירה הרי נאמן לאוסרה על בעלה מדאורייתא ואעפ"כ פשיטא דאינו נאמן לד"נ שבה. ועיין בסוטה (דף ל"א ב'). וגם מדאמרינן שם וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן נאמר כאן דבר כו' מבואר דאע"ג דפשיטא דלא עלה על הדעת שיהי' עד אחד נאמן לגבי ד"נ שבה אעפ"כ הוי קס"ד דלאוסרה על בעלה נאמן. ולא אמרינן כיון דאין עד אחד נאמן למה שהוא מעיד לחיוב ד"נ אינו נאמן ג"כ לאוסרה. אלא הוה ס"ד דאע"ג דלקטלא לא מהימן לאיסורא יהיה נאמן. וכמו אב שאומר קדשתי את בתי דנאמן לאוסרה ולא סוקלין על ידו דלאיסורא הימניה ולקטלא לא הימניה. כדאיתא בקדושין (דס"ד ע"ב). ולהכי אצטריך קרא ללמוד דאין עד אחד נאמן גם לאוסרה אבעלה. וכיון שכן משמע דבאיסור זה עצמו דלבעלה אינו נאמן ולא משום דמעיד אאיסור ערוה שאין נאמן ע"ז על הבועל והאשה. דהא לאו הא בהא תליא דאעפ"כ יהיה נאמן לגבי בעלה שהוא איסור לאו שאינו ערוה. כמו דמהימן לאיסורא ולא לקטלא. כך ג"כ באיסורא גופא יהיה נאמן לאיסור זה אף שאינו נאמן לאיסור החמור שבו. א"כ מזה משמע דגם באיסור לאו דאישות אין עד אחד נאמן. וכן משמע מדאמרינן רפ"ק דסוטה דקינוי וסתירה ע"פ שנים דוקא ואין עד א' נאמן לא בקינוי ולא בסתירה. והרי כשמעיד על הסתירה אינו עדיין דבר שבערוה ממש דהרי אינו מעיד כלל שזינתה. ואעפ"כ ילפינן דמדאורייתא אין עד אחד נאמן. א"כ מכ"ז משמע ג"כ דאפילו באיסור לאו שאין בו איסור כרת אין עד אחד נאמן במילי דאישות ונקרא דבר שבערוה לענין זה. וי"ל דמה"ט פשיטא ליה לסה"ת בשם ר"י ושא"פ דחליצה נקרא דבר שבערוה ולא כהמרדכי פמ"ח דתליא בהא דרב ושמואל כו'. והנה אע"ג דריא"ז בש"ג פרק בתרא דקדושין פליג על סה"ת וס"ל דהאב נאמן על בנו להחזיקו גדול לגבי חליצה זהו מטעם אחר דס"ל דזהו דומיא דהאב נאמן על בנו גם בדבר שצריך שני עדים דהיינו שנאמן לומר בני זה ממזר ע"ש אבל אינו חולק דלולי האב צריך ב' עדים. ומ"מ יש לדחות הראיה מסתירה כי י"ל דסתירה הוי עכ"פ אביזריה דאיסור ערוה ממש: