ד

גם מ"ש מהרי"ק ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה מה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר עכ"ל. ג"כ לפע"ד הביא עזר כנגדו. דבממון ודאי אין עד אחד נאמן אף היכא דליכא חזקה דממונא. כדאיתא בפרק אלו מציאות (דכ"ח ע"א) סימנין וסימנין ועד אחד. עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח עד שיבא אליהו וכ"פ כל הפוסקים. והרי שם ליכא חזקה דממונא לשום אחד מהם. דלכן סגי באבידה סימנים בינונים משא"כ בפקדון לא סמכינן על סי"ב כמבואר בהרא"ש פ' איזהו נשך סי' נ' ובמגיד פ"ו מה' שאלה דין ד' ובנ"י פט"ו דיבמות. והיינו לפי שבפקדון מוציאין ממון מהנפקד משא"כ באבידה. ואפ"ה עד אחד כמאן דליתא לגמרי. נמצא מבואר בהדיא דע"א כמאן דליתא לגמרי לענין ממון אף כשאין עדותו נגד חזקת ממון. ואף גם לפמ"ש בזה בתשו' מיימו' דשייכי לספר משפטים סי' ו' ובהגמ"ר פ"ק דב"מ סי' תי"ז דהוו להו סימנים של זה כמו עדים ולזה שכנגדו הוו סימנים ועד אחד כג' עדים ולהכי יניח דתרי כתלת ותלת כתרי. דא"כ לכאורה נדחה ראיה זו דהתם ה"ט משום דתרי כתלת. עכ"ז ביאר שם בהדיא דחשיבות דעד א' ליתא אלא לענין שבועה. משמע בהדיא דלענין ממון אינו קם כלל. ועוד דהא באמת סימנים אינן ממש כעדים דהא סימנים ועדים ינתן לבעל העדים. וא"כ אם איתא דעד א' קם לממון כשאין חזקה דממונא לנגד. הרי לא דמי לג' עדים נגד תרי. דהא התרי אינן עדים ממש. והעד הוא עד ממש. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בב"מ שם פא"מ סי' י"ג דאפילו העד מעיד שראה שנפל ממנו. והרי הסימנים אינן רק כעידי אריגה וא"כ לזה יש עידי אריגה. ולזה יש ג"כ עדים עד"ז וגם עד נפילה. והרי א"כ העד אינו מכחיש כלל להסימנים של זה דאימור זבוני' זבני' ומטיא לידיה דהאי ונפלה מיניה כדאמרינן בעידי אריגה ועידי נפילה דינתן לעידי נפילה מה"ט ובעד א' כמאן דליתא אפילו הוא מעיד שממנו נפלה וכ"פ בטור ובש"ך בח"מ סי' רס"ז. וא"כ עכצ"ל הטעם כפשוטו דעד א' כמאן דליתא לענין ממון. ועוד ראיה ממחלוקת הפוסקים בעד א' אם הוא פוטר משבועה דר"ת ס"ל דעד א' פוטר משבועה וכ"ד הר"מ מרוטנבורק והרא"ש רפ"ק דב"מ סי' ג' וכ' הרא"ש שם ויש מקשים הבל מהא דאמר לקמן שומר שמסר לשומר כו' ולק"מ דחיוביה דראשון בשביל דאינו יכול לישבע הוא והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד א' פוטר מחיוב ממון עכ"ל. וכ"כ תירוץ זה בחידושי הר"ן שם והובא ג"כ בשט"מ וז"ל ואינה ראיה שכיון שהראשון מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הרי הוא מחויב ממון ואע"פ שחיוב זה של ממון מחיוב שבועה בא לו אם אתה אומר ששומר שני פוטרו מחיוב זה נמצא עד א' קם לממון עכ"ל. והרי התם עדותו לפטור ממון להמוחזק א"כ חזקה דממונא מסייע להעד ועכ"ז אינו קם לממון. ואף שאין הממון בא רק מחיוב שבועה. כ"ש וק"ו כשמעיד בדבר שאין חזקה דממונא מסייע לו אף שאין חזקה דממונא כנגדו דאינו נאמן וגם להחולקים על ר"ת וס"ל דעד א' אינו פוטר משבועה ואע"ג שזה מוחזק בממון לא מהני ליה העד לפוטרו משבועה כ"ש וק"ו דאינו קם לממון כה"ג. דאילו הוה קם לממון ממש בכה"ג פשיטא שהיה קם ליפטר משבועה כה"ג. וא"כ אדרבה לדברי מהרי"ק שכ' דון מינה ומינה יש להוכיח דכמ"כ בדבר שבערוה אין עדותו דעד א' כלום אפילו בכה"ג דמסייע ליה החזקה כ"ש בדליכא חזקה כלל. וכמ"כ משמע מהא דאין עד דטומאה נאמן אלא אחר הקינוי וסתירה בעדים דאיכא רגלים לדבר טובא שהרי נאסרה עליו מדאורייתא עי"ז גם מקודם העד א' משא"כ אחר הקינוי לבד לא נאמן כלל עד אחד דטומאה. אע"ג דכשקינא לה מסתמא חושדה ולא על חנם קינא לה וכמ"ש בתשו' להרמב"ן סי' קל"ג. וסיים ואפילו עד דטומאה לאחר סתירה חדוש הוא עכ"ל. וזה ודאי הפך לגמרי מסברת מהרי"ק דלמהרי"ק דין גמור הוא דעד אחד נאמן בדבר שבערוה ג"כ היכא דליכא חזקה כנגדה. ובקינא לה ונסתרה כ' התוס' ריש נדה בד"ה והלל כי אמר. דאתרע חזקתה אף אם נסתרה ברה"ר אף דסתירה ברה"ר ליכא ומותרת לבעלה ולכן ילפינן מזה דספק טומאה ברה"ר טהור אפילו ליכא חזקת טהרה ע"ש. וא"כ בסתירה ברה"י דאסורה מדאורייתא ודאי איתרע חזקת טהרה ביותר עד שעשאה הכתוב ודאי טמאה א"כ אין שום חידוש שיהי' ע"א דטומאה נאמן בה א"ו הך תשו' להרמב"ן והוא מהרשב"א לא ס"ל מ"ש מהרי"ק וס"ל דמדינא אין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה אף היכא דליכא חזקה כנגדו. ולכן כתב דחדוש הוא. ואף לשאר מפרשים שלא הזכירו הלשון דחדוש הוא היינו משום דהתם רגלים לדבר וכדפרש"י בכתובות (דף ט' סע"א). וגם מדברי התוס' הנ"ל דנדה יש לשמוע הפך דברי מהרי"ק דכיון דאפילו בקינא לה ונסתרה בר"ה ס"ל דאיתרע חזקתה עד שמדמים זה לספק טומאה ברה"ר בדליכא חזקת טהרה ואעפ"כ פשיטא שאין עד אחד דטומאה נאמן בה מאחר דאין זו סתירה א"כ זה הפך דעת מהרי"ק. וכ"מ מלשון הרמב"ם רפ"ה מהלכות עדות בשני מקומות האמינה התורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערוף כמו שביארנו במקומו. וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה עכ"ל משמע דזולת זה אינו נאמן בדבר שצריך שני עדים דהיינו בממון ובדבר שבערוה. (ועיין במחלוקת התשב"ץ ח"א סי' ע"ד עד סי' פ"ד עם הריב"ש סי' קנ"ה וסי' קפ"א קפ"ב דהתשב"ץ ס"ל דנאמן עד אחד בממון במילתא דעבידא לגלויא וגם משום דבלא"ה יש אומדן דעת כמש"ש סי' פ' ואומדנא זו הוי כמו איתרע חזקתו ע"ש. ואפ"ה לא עלה ע"ד התשב"ץ להאמין ע"א רק משום דהוי מילתא דעבידא לגלויא וגם ע"ז חלק הריב"ש וביטל דבריו לגמרי ומשמע שכל גדולי דורו סוברים כמותו וכ"פ ברמ"א בח"מ סס"י למ"ד ואפשר שגם ממחלקותם יש ראיה נגד סברת מהרי"ק דלעיל):