ג

והנה מהרי"ק בשרש ע"ב הביא ג"כ ראיה לזה מהתוס' דגיטין הנ"ל ממ"ש גבי נדה דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה כו' ולא אתחזק איסורא. ואעפ"כ משמע בתוס' דאי נדה היה חשוב כמו דבר שבערוה לא הוה מהימנא. שהרי כתבו סד"ה הוי דלהכי אצטרך קרא דוספרה לה דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה שמזה מוכח דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן אע"ג דלא אתחזק איסורא כמו נדה דחשיב לא אתחזק איסורא ואח"כ נטה מזה והעלה דגם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא מהימן עד אחד ונדה נקרא אתחזק איסורא רק שבידה לטבול. ואמת שבחידושי הרמב"ן שם משמע דנדה הוא כענין זה שכתב מהרי"ק אבל הרשב"א שם כתב בהדיא בענין נדה דה"ל כחתיכה ספק של חלב ספק של שומן כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאיליהן כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה דהשתא דקאמרה טהורה אני לא אתחזק איסורא. ואי משום טבילה ה"ל כשחיטה דבידו לתקן עכ"ל. וכדבריו מורים ג"כ דברי התוס' דממ"ש סד"ה עד אחד דאינה בחזקת שתהא רואה כו' מבואר בהדיא דחשיב לא אתחזק איסורא. ומה שסיימו וגם בידה לטבול. זהו כמ"ש הרשב"א ואי משום טבילה כו' וכן פי' מהרש"א דמשום שהיא רואה לא מקרי אתחזק איסורא כו' ואי משום כו' הרי יש בידה לטבול כו' ע"ש. וכן פי' בחידושי מהריב"ל ועיין בתוס' ר"פ האשה רבה (דפ"ח ע"א). ומ"ש בד"ה הוי. אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו י"ל דלרווחא דמילתא קתני לה. מיהו עכצ"ל דהתוספות ד"ה הוי לא אזלי בשטת התוס' סד"ה עד אחד. שהרי הקשה מהריב"ל עמ"ש התוס' ד"ה הוי וז"ל ותמהא דהרי אילו לא הוי וספרה לה לא הוה ידעינן דעד אחד נאמן באיסורין אפילו לא אתחזק איסורא ומוספרה לה לעצמה ידעינן כו' כמ"ש התוס' סד"ה עד אחד. ולתרץ זה צ"ל דהתוס' ד"ה הוי אזלי בשטת רש"י דהא דעד אחד נאמן באיסורין ילפינן משום שכל אחד האמינתו תורה על הפרשת תרומה כו' אבל מנדה אין ללמוד דא"כ אפילו אתחזק איסורא נמי וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו וא"כ לפ"ז י"ל דהתוס' ד"ה הוי ס"ל דנדה נק' אתחזק איסורא וא"כ אי הוה ג"כ דבר שבערוה לא מהימנא. אבל היכא דלא אתחזק איסורא אין ללמוד מדבריהם. מיהו דוחק לומר כן דהתוס' בשני דיבורים הסמוכים יהיו סותרים זל"ז. אלא י"ל דהתוס' ד"ה הוי מקשים הכי דלמ"ד דאפילו באתחזק איסורא ע"א נאמן בשאר איסורים א"כ עכצ"ל דלאו מוספרה לה ילפינן דאילו משם אין ללמוד רק ללא אתחזק איסורא כמ"ש התוספות סד"ה עד אחד וכ"כ בפרק האשה רבה (דפ"ח ע"א) ד"ה ברי לי. אלא ע"כ ממקום אחר למדין זה. (ועיין בחידושי הרשב"א פ' האשה רבה שם מזה שהלימוד מאו הודע אליו חטאתו כו' ולאידך לישנא דפרק 3 אמרו לו כו' ע"ש). וא"כ למאי אצטריך וספרה לה להאמינה בנדה דהוי לא אתחזק איסורא שהרי זה נלמוד מק"ו מאתחזק איסורא. וכן פי' מהרש"א בד"ה הוי דבר. וז"ל כיון דלפום הך סברא ע"כ איכא שום ילפותא דאפילו באתחזק ולאו בידו תרתי לריעותא נאמן מכ"ש בנדה דליכא אלא חדא לריעותא כמ"ש לעיל דנאמן עכ"ל. וא"כ כיון דע"ז תירצו התוס' וי"ל דס"ד דחשוב כמו דבר שבערוה. מוכח דעכ"פ בדבר שבערוה אין עד אחד נאמן. אף דלא אתחזק איסורא דומיא דנדה. ודוחק לומר דכוונת התוס' דאי הוה נדה דבר שבערוה לא הוה מהימן על הטבילה משום דהוי אתחזק איסורא ואע"ג דבידה לטבול מ"מ ע"ז לא נאמן עד אחד בדבר שבערוה. אבל לגבי ריעותא דפסיקת הדם דהוי לא אתחזק איסורא היא נאמנת ואע"ג שאין בידה אפילו הוה כדבר שבערוה. נלע"ד דדוחק גדול הוא לומר כן בכוונת התוס' דמפשט דבריהם משמע דאילו היה נדה דבר שבערוה לא הוה מהימנא כלל גם על ספירת ז"נ. ואדרבה עיקר וספרה לה ע"ז קאי. וטבילה לא נזכר כאן כלל כ"א ספירה ועיין בי"ד רס"י ר"א דטבילה ילפינן מפסוק במי נדה יתחטא. ובהדיא גרסינן בפרק המדיר (דע"ב א') מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה כו' אלמא דעיקר קרא על נאמנות פסיקת הדם וספירת הז"נ בא. וע"ז כתבו דאצטריך קרא משום דס"ד נדה חשיב כמו דבר שבערוה. מבואר בפירוש שבדבר שבערוה לא מהימנא בכה"ג דספירה דלא אתחזק איסורא כנ"ל. ואע"פ שמהרי"ק פי' דדייקא אאתחזק איסורא אע"פ שבידו כיוונו התוס' אחרי המחילה לא נהירא כלל. ועוד אדרבה דבדבר שבידו ממש דומיא דטבילה י"ל אפילו אי נדה הוי כדבר שבערוה ואע"ג דאתחזק איסורא היתה נאמנת כמ"ש בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג'. וכדמוכח בקדושין פ' האומר (דס"ד ע"ב). דאע"ג דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני נאמן להתירה ולומר יש לי בנים משום שבידו לפוטרה בגט. ואף להרשב"א והרמב"ן שדחו אוקימתא זו זהו כשסותר החזקה ממש כמו שאומר אין לי אחים. משא"כ הכא שאומרת שטבלה וכיון שבידה לטבול ראוי שתהא נאמנת אף אם הוי דבר שבערוה דומיא דהיתר יבמה לשוק שנקרא דבר שבערוה כמ"ש בסה"ת סי' קל"ג וכדלקמן אי"ה ואעפ"כ משום הך טעמא שבידו לפוטרה נאמן להתירה מחזקת איסור. ועיין בחידושי הרשב"א שם דאפילו יש עדים שיש לו אחים ולא אתחזק בבנים נאמן להתירה ע"י יש לי בנים והב"ש סי' קנ"ו סקי"א לא ראה חידושי הרשב"א על קדושין. ואף להי"א שבש"ע שם ס"ו דאינו נאמן. הרי הכא אין עדים שראתה הדם כ"א על פיה שאמרה טמאה אני ועוד דהתם אין בידו שיהי' לו בנים. רק המיגו הוא בידו לפוטרה בגט ומחמת המיגו מאמינים לו על בנים. אבל הכא שגוף הטבילה הוא בידה וג"כ דרך כל הנשים לטבול ודאי דהיא ראוי' להיות נאמנת לכ"ע אף אם יש עדים שהיתה טמאה. ועוד מוכח כן מסוגיא דגיטין פ' התקבל (דס"ד ע"א) גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין שכתבו התוס' ד"ה שליש נאמן. דאי הוה חשיב מיגו שיכול למוסרו לאשה לא הוה פליג רב הונא לומר דבעל נאמן אלא משום דאין זה מיגו דשמא לא תרצה האשה לקבל ע"ש. (ואע"ג דהתם איכא טענה דמגרע כח המיגו משום דאם איתא דלגרושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהיב לה וכמ"ש הרא"ש שם שהי' סברא לומר דהוה כמיגו במקום עדים. ואפ"ה העלו התוס' והרא"ש דהיכא דהוה מיגו גמור לא גרעינן ליה מטעמא דאם איתא דלגרושין כו'). וגם לפרש"י שם דחשיב ליה מיגו גמור כמש"ש בד"ה מי קא נפיק. ואעפ"כ לרב הונא אינו נאמן. זהו רק משום דטענה דאם איתא דלגרושין כו' מגרע כח המיגו כנ"ל וגם ע"ז פליג רב חסדא וס"ל דנאמן וכוותיה פסקו הרמב"ם והרי"ף א"כ הכא שאין שום דבר שמגרע זה הענין שבידה לטבול לכ"ע ראוי שתהיה נאמנת אף אם הוי דבר שבערוה דאין לך דבר שבערוה יותר מהיתר אשת איש דנאמן השליש מצד מיגו לכ"ע אילו היה מיגו גמור בלי טענה הסותרה. ולכן עכצ"ל מ"ש התוס' ריש גיטין דקרא וספרה לה נצרך דס"ד דחשוב כמו דבר שבערוה לא משום נאמנות הטבילה נצרך רק על נאמנות הספירות ז"נ. וכיון דכתבו לעיל מיניה דזה נקרא לא אתחזק איסורא. א"כ מוכרח דס"ל בפשיטות דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן אע"ג דלא אתחזק איסורא: