יא

וראיתי בב"א דרל"א ע"ג ע"ד שהביא בשם הקצוה"ח בספר שב שמעתתא שהוכיח מדברי התוס' גבי גירש ולסוף כנס דחזקת היתר שלה דקודם הנשואין פקע ע"י שנשאת שלכך כתבו התוס' רק שמעמידין הערוה עצמה בחזקה שלא נתגרשה והוא ז"ל תירץ דאף להבנת הקצוה"ח יש לחלק דדוקא ספק גירושין מפקיע חזקת היתר של הצרה כיון דיש אחים ובגרושי הערוה יש ספק הוי ריעותא ודאית משא"כ ספיקא דאחים דאין דבר לפנינו במה לספק אינו מפקיע חזקת היתר שקודם שנשאת. ולכן כתב דאפילו הרמב"ן דחולק בגירש ולסוף כנס י"ל דמודה בספיקא דאחים. כ"כ בד"ה והנה מהרי"ט ובד"ה אך לפמ"ש. ולפענ"ד דבריו תמוהים. ובמחכ"ת אזיל בתר איפכא דספק גירושין אפילו גירש ולסוף כנס קיל מספיקא דאחים ויש לומר בו יותר העמד על חזקת היתר של הצרה אי איתא דהך חזקה מילתא היא. כיון דנוסף ע"ז שהספק מצד עצמו יש לו ג"כ חזקה דהיינו חזקת הערוה עצמה. א"כ אע"ג דאתרעי חזקה זו מ"מ עדיף משאר ספק שאין לו חזקה דהתירא כלל ולכן טפי י"ל בו העמד הצרה אחזקת היתר שלה מבספק דאחים דעכ"פ איכא תרתי חזקה נגד ספק זה משא"כ בספק דאחין הוי רק חדא חזקה. ובודאי דתרתי חזקה נגד ספק אחד אף אם הוא ספק שיש ריעותא עדיפא מחזקה אחת נגד ספק אחד אף אם אין בו ריעותא ברורה. ועוד שי"ל דאע"ג דבספק גרושין יש ריעותא מ"מ ריעותא זו לא מרעא רק חזקת א"א של הערוה עצמה ולא חזקת היתר של הצרה כדאמרינן סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וכמש"ל. ועוד דהא התוס' ס"ל בדיבור זה דמוקמינן אחזקה אפילו אתייליד ריעותא א"כ פשיטא דתרתי חזקה עדיפי. והל"ל דמוקמינן הצרה בחזקת היתר. א"ו כמ"ש הקצוה"ח דחזקת היתר שלה פקע ע"י שנשאת. ומה שכתב בד"ה ואמנם המעיין לחלוק על פי' קצוה"ח בהתוס'. ונדחק לפרש דמ"ש התוס' דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה. דעיקר ההיתר הוא מחמת חזקת היתר של הצרה עצמה מה דבשעת כניסה הי' לה חזקת היתר של קודם הכניסה. וז"ש התוס' דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק ומ"ש התוס' דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה. היינו דאי ערוה בספיקא קיימא ולא בחזקת א"א כגון בשתי כתי עדים א"א לומר ג"כ אוקמא הצרה אחזקת היתר כו' כ"כ בד"ה ובאמת שהכרח. כל דבריו אלה רחוקים מאד מפשט לשון התוס' דמשמע שהחזקת היתר לשוק נמשך להצרה רק מחזקת הערוה לבד. ולא שיש לה חזקת היתר מצד קודם הנשואין דא"כ העיקר חסר מהספר. וכן מורה בהדיא לשון הרשב"א בשם התוס' כיון דערוה כו' בחזקת נשואה קיימא כו' א"כ נכרית בחזקת היתר לשוק עומדת. וכן לשון הריטב"א וכולם הם עזר כנגדו. ומה דהזכירו על הצרה ג"כ לשון בחזקת היינו כדי להעמיד לשון רבה דקאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דקאי על הצרה. שיהי' שייך ג"כ אפילו בגירש ולסוף כנס. אבל לעולם חזקת היתר לשוק של הצרה נמשך רק מחזקת הערוה דבחזקת נשואה קיימא. ומ"ש דאם ערוה בספיקא קיימא כו' א"א לומר כו' לכאורה זהו נגד תלמוד ערוך בפרק בכל מערבין (דל"ו ריש ע"א) רבא אמר כו' הרי אפילו בשיש שתי כתי עדים מהני בתרי חזקה. ואי משום דהכא נולד הספק קודם שבאה החזקה השנית. הרי מ"מ כיון דעכ"ז אפילו קודם בוא החזקה השנית של הצרה ג"כ הערוה רק בספיקא קיימא א"כ בהתגלגל הספק על הצרה י"ל אוקמא אחזקתה ועכ"פ אין זה ברור שא"א לומר אוקמא הצרה אחזקת היתר כיון דאצלה יש נגד ספק זה תרתי חזקה. וגדולה מזו מבואר דעת הפמ"ג במשבצות סי' א' ססק"ו סד"ה ודע. מ"מ אם הראשון מחמת ספק אפשר דהב' יש חזקה להפך כשר והיינו אפילו בדליכא תרתי חזקה לקולא. וכן משמע מדברי הריטב"א פב"ת דקדושין (דע"ט ע"א) שכתב וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהן שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאם מספק. ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה. וכדאמרינן בשליא בבית כו' עכ"ל. הרי דלולי סברא זו שאין להם חזקה היו מעמידי' אותן אחזקתן. אף שבאדם שנגע בהן הי' חזקת טמא. אלא דס"ל דכיון דודאי נגע בהם שוב אין להם חזקה. וא"כ ממ"נ אם תאמר דה"נ כיון שודאי נתקדשה שוב אין לה חזקה וכמש"ל א"כ פשיטא שבטלו דברי הב"א. ואם תאמר דלא בטלה חזקתה אמאי לא נעמידנה על חזקתה כמ"ש הריטב"א אלא מדהוצרכו התוס' לומר דמוקמינן הערוה בחזקת כו' ש"מ דהצרה עצמה אין לה חזקת היתר לשוק רק משום דמוקמינן כו'. ומ"ש עוד בד"ה ובאמת שהכרח. שאין דנין חזקה מגברא לגברא ולפיכך הוצרך רבה לומר אשה זו בחזקת היתר עומדת שאין זו מטהרת ע"י חברותיה אלא בשביל חזקת עצמה. ובד"ה אך לפמ"ש הביא שהפנ"י בכתובות (דע"ו) פי' דעת התוס' דכאן הפך פירושו. ולכאורה מדברי רב אשי בכתובות שם לפרש"י ותוס' משמע כדבריו דלא מהני חזקת הבת לגבי האב אבל הר"ן שם כ' שאין זה מחוור אמאי לא כ"כ בשט"מ שם דהרמב"ן והרא"ש והריטב"א ס"ל דחזקת הגוף מועיל לכ"ע וכדאשכחן גבי מקוה שמועיל לכל הטובלין בה וכן כתב הרשב"א דחזקת הגוף לכ"ע מהניא דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה מי איצטרכא חזקתה לנפשיה כו' עכ"ד. ואף לפרש"י י"ל דהא דלא מהני חזקת הבת לגבי האב היינו משום שיש חזקה דממונא לבעל נגד חזקה דגופא של האשה. אלא דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא. ולגבי אב לא עדיפא כ"כ לאפוקי מחזקה דממונא אבל בשאין חזקה כנגדה י"ל כיון דמוקמינן אחזקה ממילא נמשך ההיתר גם למי שתלויה בה אע"פ שאין לו חזקה כיון שעכ"פ אין חזקה כנגדו. וכמ"ש הפנ"י שם ראיה ע"ז מדקיי"ל בכתובות (די"ג ע"ב) כר' יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני לבת חזקת האם וכמ"ש התוס' בכתובות (דכ"ו ע"ב) ד"ה אנן וכ"כ הרשב"א בקדושין (דס"ו) ד"ה מאי ולא ימצא. וכ"כ הריטב"א שם. או יש לחלק דהא דרב אשי היינו דוקא בממונא ולא באיסורא. וכן חילק הרשב"א פט"ו דיבמות (דקט"ו) סד"ה ואמר אביי לענין כאן נמצא וכאן היה דאע"ג דרב אשי בכתובות משמע דפליג ארבא היינו לגבי ממונא כו' ועוד דהא עכ"פ רבא שם משמע דלית ליה סברת רב אשי והה"מ פרק כ"ה מה' אישות הלכה ד' כתב שהרמב"ם והרי"ף פוסקים כרבא. הובא ב"י סס"י ל"ט. וי"ל טעם לזה דהא התוס' (דע"ו סע"ב) ד"ה כל שנולד כתבו דרמי בר יחזקאל אוקי לכלה דמתניתן כרבא וכ"כ הר"ן שם דס"ל דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו. ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ו' דמבואר שם הפך מסברת הב"א כאן. ומה שהעיר הב"א לדין זה מסוגיא דפט"ו דיבמות גבי שתי צרות אחת אומרת מת כו' לא הבינותי דבריו דהתם הטעם משום דאין הצרה נאמנת כלל לגבי חברתה ואיך שיהיה להלכה בדין זה אבל ודאי משום זה אין להוציא דברי התוספות דכאן מפשטן דס"ל דחזקת הערוה מהני לגבי הצרה. ולמסקנא בלא"ה לא קיי"ל כרבה אפילו כשיש לה ממש חזקת היתר לשוק: