ד

וע"ד הספק הג'. הנה גבי ע"מ שירצה אבא להרמב"ם ר"ל עד שיאמר הן ולפ"ז כתב הה"מ רפ"ז מה' אישות דזמנו לעולם וא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דוקא וכ"כ הר"ן רק הכ"מ פי' דבשעת שמיעה הדבר תלוי. אמנם גם להכ"מ רק הרמב"ם ס"ל כן אבל כל הפוסקים ס"ל דבאומר ע"מ שיאמר הן זמן קיום התנאי הוא לעולם שכל זמן שאומר הן נתקיים התנאי אלא דשא"פ חולקים בזה על הרמב"ם וס"ל דבע"מ שירצה אבא אין ר"ל שיאמר הן דהרמב"ן ס"ל דה"ל כאומר על מנת שלא ימחה אבא ובאומר ע"מ שלא ימחה אפי' נתרצה תחלה בשעת שמיעה כל שמוחה אח"כ מתבטלים הקדושין כ"כ הר"ן וההמגי"ד. אבל הרא"ש כתב דבנתרצה תחלה בפירוש ואמר רוצה אני לא מתבטלים הקדושין אף שימחה אח"כ. והרא"ש ס"ל דע"מ שירצה אבא היינו ע"מ שישתוק ובע"מ שישתוק לכ"ע בשעת שמיעה קאמר ובשתק בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שמיחה אח"כ. והשתא בנ"ד אף את"ל להחמיר ככל הפירושים מ"מ כשיאמר ההמ"ץ גם עתה שמוכשר בעיניו נתקיים התנאי דלהרמב"ם והרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן כבר נתבאר דהעיקר דזמנו לעולם וא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דייקא. ואף לפי' הכ"מ בהרמב"ם יש לחלק דדוקא בע"מ שירצה אבא שבלבו ורצונו הדבר תלוי שייך שיאמר הן בשעת שמיעה. משא"כ ענין שיוכשר בעיני המ"ץ א"א לומר דבשעת שמיעה הדבר תלוי שצריך לעיין ולחקור הדין וכיון דא"א לומר בשעת שמיעה ממש ממילא זמנו לעולם. ולהרא"ש דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק הרי כבר נתקיים התנאי ששתק משעת שמיעה עד עתה. ולמ"ד דהפי' ע"מ שלא ימחה הרי לא מיחה אלא דלפ"ז צ"ע דיש לחוש לעולם שיבוטל המיאון אם יאמר שלא יוכשר בעיניו אפי' אחר שיאמר פ"א שכשר בעיניו וא"כ איך תנשא אלא דהרי להרא"ש כ"ז שיאמר פ"א שכשר בעיניו לא יוכל למחות עוד וגם להר"ן והמגיד יש לחלק בין נד"ז לנדון שלא ימחה דשם. ועוד דבב"ש סי' ל"ח ס"ק י"ח הביא בשם ב"ה ראיה מהגמ' נגד המ"ד דע"מ שירצה פירושו שלא ימחה. ועוד דאם יוכשר בעיני המ"ץ הפי' יותר קרוב לכ"ע דר"ל שיאמר הן מבע"מ שירצה אבא. דבשלמא התם י"ל כל שאביו אינו מוחה לא איכפת ליה אבל כאן שמסופקים אם מהני מיאון ומש"ה התנית התנאי זה א"כ מה מהני כשלא ימחה לה המ"ץ כיון שעדיין לא תדע אם מהני המיאון א"כ בזה לכ"ע י"ל דכוונתה אם יאמר הן ולכן כשיאמר הן נתקיים התנאי ואין כאן שום בית מיחוש:

קיצור. בפי' על מנת שירצה אבא יש ג' פירושים הא' שיאמר הן הב' שלא ימחה הג' שישתוק. והכא הרי שתק ולא מיחה אף שבשעה ששמע לא אמר הן כ' הה"מ דא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דוקא. וגם להכ"מ הכא דהמ"צ צריך לומר הן ע"פ מה שיעיין בטוש"ע א"כ א"א לומר הן בשעת שמיעה לכן כאשר יאמר גם עכשיו הן מהני גם להכ"מ:

וע"ד הספק הד' ג"כ אין לחוש כיון דע"פ דין הוי מיאון יוכל לומר שכשר בעיניו דהתרחק מן המיאונין זהו לכתחלה אבל הכא כבר מיאנה א"כ אין התנאי רק אם המיאון כשר ומועיל או אולי לא מהני כלל וצריכה חליצה וכיון דכשר וא"צ חליצה יוכל לומר שכשר בעיניו ומתקיים התנאי. ועו' נ' דלפ"ד גדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והנ"י והטוש"ע אין שייך כלל בנד"ז התרחק מן המיאונין כמו שאבאר דתנן ביבמות פב"ש (דק"י ע"א) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא שם (דק"י ע"ב) כיצד תקנתן כו' ע"ש. וכתב הרי"ף ולר' אליעזר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה' יבום הכ"ו והרא"ש סי' ח' הביא ד' הראב"ד שהשיג על הרי"ף והרמב"ן כתב למה לא תמאן הא טעמיה דבר קפרא דלמא גדלה ומיחרטא בה וזו יוצאה עכ"פ למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכים לו כו' למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חברתה עכ"ל והסכים עמו הרא"ש וכ"ד הרשב"א בחי' דקי"א בד"ה הא דתנן כו' וכ"כ ג"כ הנ"י וכ"פ הטוש"ע סי' קע"א סעיף א' וכ"פ היש"ש. ולפ"ז בנד"ז ג"כ י"ל למה לא תמאן כיון שמיאנה בעת שהיה בעלה עומד למות ומיאנה כדי שלא תזקק לחליצת יבם קטן והרי לא שייך טעמיה דבר קפרא דלמא גדלה ומיחרטא כיון שעכשיו אין נוהגים כלל ליבם וא"כ ממ"נ תצא מן היבם למה תתעגן עד שיגדיל היבם קטן ותפסל מן הכהונה כו' הרי בכאן הוא תקנתה יותר שתמאן ממה שבנדון דהרמב"ן דא"צ להתעגן רק עד שתגדיל היא. ואין זה עיגון כ"כ מה שלא תנשא בעת קטנותה משא"כ הכא דאולי תצטרך להמתין שנים רבות אחר שתגדיל עד שיגדיל היבם קטן ויביא שערות ארוכות כפי הנהוג דתוכל להתעגן חמשה שנים או יותר אחר שתגדיל בודאי המיאון הוא תקנתה יותר מבנדון דהרמב"ן ולכן אע"ג דהכא לא שייך תקנת חברתה רק תקנתה נ' דלהרמב"ן וסיעתו יכולים ללמדה למאן כיון דהאיסור התרחק מן המיאונין לא שייך הכא מטעם הנ"ל דאין מייבמים עכשיו. ועוד זאת נ' דאפי' לפ"ד הראב"ד שחולק על הרי"ף וראיתי בביאורי הגאון סי' קע"א סק"ג שכ' ראיות קצת לדעת הראב"ד וכן הוא ג"כ בספר חוסן ישועות על מסכת יבמות פ' ב"ש שם. נ' דאין כוונתו רק שאין מלמדים אותה שתמאן אבל אין כאן איסור דבר קפרא מטעם שכתב הרמב"ן דא"א להכחיש זה וכיון שזהו תקנתה ודאי דבדיעבד שכבר מיאנה יכולים לומר בפשיטות דמיאון כשר גמור הוא אף לשטת הראב"ד:

קיצור. שי"ל בנד"ז אין שייך התרחק מן המיאונין. דגבי קטנה וחרשת מלמדין את הקטנה שתמאן. ואף להראב"ד רק אין מלמדין אותה שתמאן אבל אם מיאנה מיאנה ושפיר יכול להשיב המ"ץ שהוכשר בעיניו: