ג

וע"ד הספק השני. הנה בספר תורת גיטין סי' קכ"ב סק"ו גבי עד שיהא א' כשר לדעת הרב שבעיר דהחשש ברירה הוא דדמי למקדש ע"מ שירצה אבא דחשיב ליה ברירה והא דבאמת לא חיישינן לזה כו' הוא משום דלאו בדוקא קא מתנה כו' ע"ש וזה אינו שייך כאן דודאי בדוקא קא מתנה שאם לא יוכשר בעיני המ"ץ לא יהיה מיאון כדי שלא תכנס לספק חליצה פסולה. וא"כ כיון דבדוקא קא מתנה ה"ל ברירה. אלא דבאמת גם זה אינו חשש מכמה טעמים חדא דקי"ל בדרבנן יש ברירה ואע"ג דגבי גט כתבו התוס' פ' כל הגט (דכ"ד ע"ב) דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה כו' אין לומר דמיאון דומה בזה לגט ולכן אע"ג דבעלמא קיי"ל בדרבנן יש ברירה גבי מיאון יש להחמיר דאין ברירה. דזה אינו דהא כתבו התוספות דגבי הגט היינו טעמא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה משא"כ במיאון לא שייך האי טעמא ואדרבה מיאון אינו כלל דוגמת גט שהממאנת באיש לא פסלה מן הכהונה ומותר בקרובותיה כו'. ועוד נראה שיש לחלק בין נדון תנאי זה באם שיוכשר בעיני המ"ץ לתנאי דעל מנת שירצה אבא. דהנה הא דתנאי דע"מ שירצה אבא חשיב ליה ברירה ולא הוי כשאר תנאים דעלמא דלא שייכי בברירה פי' הרמב"ן בחידושיו ר"פ כל הגט וז"ל דשאני ע"מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעת שמיעה אלא למ"ד יש ברירה עכ"ל וזה שייך בסתם רצון שתלוי ומסור ללבו ממש. אבל בנד"ז שענין יוכשר בעיני המ"ץ היינו כפי המבואר בגמרא ופוסקים א"כ אין שייך ע"ז לומר שהדבר מסור ללב כו' ושפיר הוי כשאר תנאים דאפי' למ"ד אין ברירה בקיום התנאי מתקיים המעשה. ולענ"ד י"ל דהיינו טעמא ג"כ דגבי גט בסי' קכ"ב אין חשש ברירה באמת דהתם ג"כ מה שיוכשר בדעת הרב היינו כשיהיה הגט כשר ע"פ ד"ת ול"ד כלל לע"מ שירצה אבא דתלוי ברצון לבד כו' וכמ"ש הרמב"ן. ועוד דאפי' במקדש ע"מ שירצה אבא פסק בש"ע אה"ע סי' ל"ח דהוי קדושין אלמא דלא שייכי בברירה וכ"פ מהרש"ל בדיני ברירה שביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ב ע"ש פ"ב מדיני ברירה אות י"ז י"ח ועיין בספר בית מאיר סי' ל"ח:

קיצור. משום חשש ברירה אין כאן חדא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ועוד דע"מ שיוכשר בעיני המ"ץ דהיינו ע"פ הדין עדיף מע"מ שירצה אבא. ועוד דגם בדין ע"מ שירצה אבא קיי"ל דמקודשת אלמא דלפי האמת אין זה שייך בדין ברירה: