א

הנה בגוף ענין המיאון עכשיו כתב הרמ"א בש"ע סס"י קנ"ה וז"ל ולכולי עלמא אם היא פחותה מבת יב"ש ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פלק ז"ל ודלא כיש מחמירין כו' וכ"כ הלבוש שם וכ"פ הב"ח שם ס"ח וכ"ד הט"ז וגם שאר גדולי האחרונים מפרשי הש"ע אה"ע סתמו כדעת רמ"א ולא זכרו כלל דעת המחמירים. החמ"ח והב"ש והבית מאיר ובביאורי הגאון מווילנא ז"ל לא אחד מהם שזכר לחוש לדעת המחמירים וא"כ אפי' באיסור דאורייתא בכה"ג לא היה לחוש להחמיר נגד דעת כל גדולי הראשונים שבב"י ונגד כל בעלי הש"ע. ואפי' גבי קים לי בממונא להאומרים דהמוחזק יכול לומר קים לי כמיעוט הפוסקים עכ"ז כתב האו"ת בפי' לקת"כ ס"ק קכ"ד שח"ו לומר קים לי נגד הכרעת המחבר ורמ"א ע"ש שהאריך בזה והגם שהראו לי דמהרש"ל ביש"ש פרק בית שמאי מחמיר בזה ג"כ שלא למאן עכשיו לפע"ד אין לחוש בזה דיעבד עכ"פ כי הנה אדרבה מהרש"ל שם ג"כ כתב דבדיעבד אם נשאת לא תצא וחלק על תשובת מהר"י מינץ החושש להחמיר בזה מדינא משום דס"ל דהא דאמרינן תוך הזמן כלפני הזמן היינו כשלא בא סי' העליון אבל אם בא העליון אפי' בקטנותה הוי דאורייתא כו' יעו"ש בתשו' מהר"י מינץ שע"ז בנה יסוד החומרא. ומהרש"ל כתב דזה אינו כי רק בבנים אמרינן דהן כסימנים ואפי' תוך הזמן משא"כ בסימנים תוך הזמן לאו כלום הוא. ועיין בגמרא פ"ק דיבמות (דף י"ב סע"ב) והרא"ש שם סי' ז' ס"ל דאפי' דין בנים הרי הן כסימנים ה"ל ספיקא וכן פסק ברמזים שם סי' ז' ועיין בנמק"י שם ובש"ג. ולכן אאזמו"ר הגאון נ"ע כתב ג"כ בתשובתו על דברי מהר"י מינץ בתשובה הנ"ל שהן דברי תימה כו'. גם בעניותי תמוה לי טובא דהרמב"ם פ"ב מה' אישות הלכה ח' כתב בפירוש היפך דעת מהר"י מינץ שאפי' בא סי' העליון בתוך יב"ש אין משגיחין בו והרי היא קטנה ולפחות ה"ל להביא דעת הרמב"ם ולסותרו. בשגם שכ"מ דעת כל הראשונים הובאו ב"י בסי' קנ"ה וכבר כתב אאזמו"ר נ"ע שהאריכות בזה למותר. ונמצא אדרבה מדינא גם דעת מהרש"ל כדעת רמ"א רק שמחמיר לכתחלה שלא תנשא ע"י המיאון משום גזירה כו'. ורמ"א וסיעתו אין חוששין וכמו שלא חששו בגמרא ופוסקים ראשונים לזה. ומאחר שכן סתמו כל האחרונים נ' דאין להחמיר כלל כיון שאפי' לדעת מהרש"ל אין בזה שום חשש מדינא כלל. ועוד נ' דאפילו אם ת"ל לחוש לזה די לחוש שלא תמאן לכתחלה אבל בדיעבד שכבר מיאנה בכה"ג ודאי יש לסמוך על דעת רמ"א ותנשא לכתחלה. וראי' לזה דהנה משנה שלימה שנינו בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות ב"ש אומרים אין ממאנים אלא בפניו וב"ה אומרים בפניו ושלא בפניו. ובגמרא תניא א"ל ב"ה לב"ש והלא פישון הגמל כו' וכתב התוספות ד"ה תרי קיטרי. בירושלמי פריך אילו העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו ומשני רב חסדא הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנישואין ושלא בפניו על דעתייהו דבית שמאי מיאונה מיאון. ובחי' הרמב"ן והרשב"א ר"פ ב"ש פי' ג"כ כן דברי ב"ש אף לפי סוגיית הש"ס שלנו רק שפירשו דהיינו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון להתירה אבל אם עדיין לא כתבו אין מתירין אותה. והתוספות לא חלקו בכך אלא כתבו סתמא עברה ומיאנה מיאונה מיאון משמע אע"פ שלא כתבו עדיין ולכאורה נראה דהרמב"ן והרשב"א הוכרחו לזה משום דאל"כ אלא דבנשואות לב"ש ג"כ דיעבד מיאונה מיאון אף שלא כתבו לה גט מיאון א"כ הא דממאנין ארוסות עכצ"ל שנזקקין להם לכתחלה והרי מתרחקין מן המיאונין ומש"ה פי' דבנשואה אין מיאונה מיאון אא"כ כ' לה גט מיאון ולכן י"ל דבארוסות ג"כ אין נזקקין לכתחלה רק שאם מיאנה הוי מיאון. מיהו באמת זה אינו דהא אעפ"כ מקשה שם הרשב"א דא"כ לארוסות כו' והיינו משום דס"ל דלארוסות נזקקין אף לכתחלה ע"ש ולפ"ז להתוספות עכ"פ לק"מ דא"כ וכי לארוסות נזקקין אף לכתחלה דהא באמת הדין כן אפי' לפ"ד הרמב"ן ורשב"א ומעתה כיון דשמיעא לן מהירוש' דאפילו לדברי ב"ש דס"ל דמעיקר ושורש ענין המיאון אין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות. אפ"ה מודו דדיעבד באם עברה ומיאנה הוי מיאון. ולא העמידו דבריהם בדיעבד לאוסרה להנשא. כ"ש אנן דפשיטא לן דמעיקר הדין הוי מיאונה מיאון ואפילו מהרש"ל מודה בזה דמדינא נזקקין אפי' לכתחלה כנ"ל כ"א שפסק להחמיר יותר משוה"ד שבגמרא ופוסקים. ורמ"א וסיעתו חולקים ע"ז לגמרי דלכל היותר יש להנהיג החומרא בזה כסברת הירושלמי לפ"ד המחמירים במיאון בנשואות מעיקר הדין דהיינו דעת בית שמאי דמ"מ בעברה ומיאנה הוי מיאון ותנשא אפילו לכתחלה. כי איך הסברא נותנת שנחוש ונחמיר אנו לחומרת האחרונים במה שהחמירו דרך חומרא יותר הרבה ממה שחשו אבות העולם המחמירים בזה מדינא ולא דרך חומרא לבד שלא העמידו דבריהם בדיעבד רק בלכתחלה. ואע"פ שהרמב"ן ורשב"א פי' דדיעבד היינו דוקא באם נזקקו וכתבו לה גט מיאון נראה דזהו לדעת ב"ש עצמן דפשיטא להו להחמיר בזה מדינא וע"כ גם בדיעבד לא הקילו אא"כ כבר כתבו לה גט מיאון. אבל אנו לכל היותר אין לומר רק דמספקא לן אם להקל כדעת רמ"א וכל האחרונים או להחמיר כדעת מהרש"ל. יש לנו להקל באם עברה ומיאנה אף אם לא כתבו לה עדיין גט מיאון (בשגם שהתוספות לא חילקו לפרש דדוקא בכתבו לה כו' מיירי הירושלמי וגם זה גופא לומר דמספקא לן אם הלכה כסברת הרמ"א הוא רק דרך חומרא בעלמא וכמש"ל) ודי להעמיד דעת מהרש"ל אלכתחלה שאין נזקקין להם למאן עכשיו. ובהא לא תברא ג"כ ממה שהביאו מעלתם מהקרבן נתנאל פב"ש שכתב דהמיאון לא שכיח בזמן הזה מתקנת הגאון. דודאי ר"ל דלא שכיח משום דלכתחילה חוששים לתקנה זו שלא למאן. אבל בדיעבד משמע מיניה ודאי דהוי מיאון דאל"כ מהו לא שכיח והל"ל דהמיאון אינו נהוג בזמן הזה מחמת תקנת הגאון. א"ו כוונתו דלכתחלה לא שכיח שימאנו כו' וג"ז ר"ל רק דלא שכיח ולא שתפסו כן במושלם דאין ממאנין לכתחלה. אבל דיעבד בעברה ומיאנה משמע מכל גדולי האחרונים שאנו נמשכים אחריהם דתנשא לכתחלה:

קיצור. גם רש"ל חלק על תשובת מהר"י מינץ דס"ל דגם תוך זמן אם בא סימן העליון הוי דאורייתא. דזה אינו כ"א רק בבנים לבד אמרינן דהן כסימנים. וכן מבואר בהרמב"ם פ"ב מה"א ה"ח רק שמחמיר רש"ל לכתחלה משום גזירה ובדיעבד ודאי אין לחוש לחומרתו. וראיה דמבואר בירושלמי דאף לב"ש דס"ל דנשואות אין ממאנין עכ"ז באם עברה ומיאנה הוי מיאון. וכ"ש וק"ו שי"ל כן בחומרתו של מהרש"ל ועיין בכנה"ג סי' קנ"ה בהגהות הטור אות ל"ב ל"ג: