א

סימן דש

בענין שתמה אמ"ש בסדר הגט דמהר"מ שבב"ש סי' רל"ה ותגביה שתי ידיך למעלה ג"ט. דהא כיון שהגט בידה קניה בלי הגבהה ג"ט לכ"ע כמ"ש הנתי"מ בסי' קצ"ח סק"ג. והוא מדברי הרא"ש פ' חלון ופ' המניח שהזכיר הרב"י רס"י קצ"ח. ולכן השיג הנתי"מ על הסמ"ע. וראי' שאין כתוב כן בשום מקום שתגביה הגט ג"ט לא בש"ע ולא בס"ג דמהר"י מרגליות רק בס"ג דמהר"ם כ"כ והדבר אצלי פליאה נשגבה עכת"ד:

הנה בד"מ סי' קל"ט סק"ג כ' בשם ס"ג דנוהגי' שהאשה מכנסת הגט תחת סרבלה וגם שלא יהי' ידי' קרובות לארץ בג"ט דהוי כלבוד. ובלבוש כתב בסדר הגט סי' ס"ו כ' ולא תשפיל ידי' פחות מג"ט לקרקע כו'. וסי' ע"א כתב ותגביה שתי ידי' למעלה ותכניסנו תחת הסרבל. וקרוב לזה נמצא בסדר הגט (שבתשו' מהרמ"פ) סי' כ' ס"ט קכ"ג. ושם סי' י"ז כ' מהר"נ איגר ר"ל דהשליח צריך להגביה שתי ידיו כשהבעל נותן הגט לידו כדי שיהא מפורסם עכ"ל. והנה מדברי הלבוש וס"ג דפאדווה מובן שנוהגי' שתגביה הגט למעלה ותכניסנו כו' אולם לא נז' הגבהה ג"ט. ובעיקר המנהג אם יש לזה סמך קצת מדינא:

הנה מתחלה יש לחקור בדין ההגבהה דלפירש"י צריך להגביה ג"ט כדי שיצא מתורת לבוד כדפירש"י בקדושין (דכ"ו תחלת ע"א). ולפר"ת שם די בטפח. ובהרא"ש דעירובין פ' חלון סי' ח' כ' דלפירש"י ג"כ כשהגביה בידו קני לי' בפחות משלשה ומוכח לה מהא דכתובות (דל"א ע"ב) כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלה. וכ"כ בפ"ג דב"ק סי' ה' והוא מדברי התוס' דב"ק שם (דף כ"ט ע"ב) ד"ה אלא. ומשמע מלשונם דאפי' בידו בעי' הגבהה רק דלא בעינן ג"ט. אולם התוס' בכתובות (דף ל"א ע"א) ד"ה דאי בעי ושם עמוד ב' ד"ה רב אשי ס"ל בפשיטות דבידו א"צ שום הגבהה ודייקו לה מונתן בידה דגבי גט. הנה ס"ל בפשיטות דא"צ שום הגבהה בגט. אבל רש"י שם ד"ה דאי בעי מבואר דס"ל דבאוכלה בפיו בעינן הגבהה ג' טפחים ומסתמא ה"ה בידו. אלא דלרבא דס"ל ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' חשוב ג"כ לענין הגבהה כאילו היא למעלה משלשה כו'. אך נ' מן ל' רש"י שם דהא דבעינן הגבהה ג"ט היינו כשהחפץ מונח על הארץ אז צריך להגביהו עד שיהיה גבוה ג"ט מהארץ כדי שיצא מתורת לבוד אבל אם בלא"ה הוא מוגבה מן הארץ ג"ט י"ל שאינו צריך כלל להגביה (ולהכי קאמר הש"ס דאי בעי' גחין למטה מג' כו') כיון שהוא בפיו. ולפ"ז בידו אפי' למטה מג' א"צ שום הגבהה כיון דידו של אדם חשובה כו'. וכן פרש"י להדיא בסנהדרין (דף ע"ב ע"א) דקניא מדין חצירו בלי שום הגבהה. ומיהו צ"ל כפי' התוס' דכשהוא בידו א"צ שום הגבהה א"כ למה בעינן בערובין פ' חלון (דף ע"ט ע"ב) להגביה טפח מסתמא העירוב בידו וע"י ידו הוא מגביהו. וא"כ למה לנו ההגבהה כלל. ובט"ז בא"ח סי' שס"ו סק"ו כ' ואם הניח על ידו התלוי' באויר צריך שיגביה ידו טפח. מיהו לפי' הרמב"ם דהוא רק משום הכירא א"ש. אבל לכל הפוסקי' שם דהוא משום דבעינן הגבהה טפח קשה. ולולי ד' הט"ז י"ל דלהפוסקי' הנ"ל כשהחפץ מונח על ידו ממש א"צ הגבהה כלל. אבל התם מיירי כשאוחז העירוב בידו ואינו מונח על ידו ממש רק תלוי למטה. ובכה"ג לא שייך לומר ידו של אדם חשובה לו כדע"ד דזהו דייקא במונח על ידו. הלכך לפרש"י בעינן הגבהה. ולהתוס' דאפילו בפיו קונה דהגם שאינו כדע"ד צ"ל ג"כ דדוקא כשהוא בפיו או בידו. משא"כ כשתלוי מידו למטה בעינן הגבהה אבל אם החפץ מונח על ידו א"צ הגבהה כדי לקנות לא לפרש"י ולא להתוס' רק משום הכירא להרמב"ם. לכן ד' הט"ז בא"ח צ"ע:

עכ"פ נקטינן מזה דלפרש"י כשהחפץ למטה מג' ומגביהו ע"י פיו צריך להגביהו למעלה מג"ט שיצא מתורת לבוד. אבל כשהוא למעלה מג' י"ל שא"צ כלל שיהי' ההגבהה ג"ט וכשמכניסו בפיו א"צ הגבהה כלל. וכשמקבלו לתוך ידו אפי' ידו למטה מג' א"צ שום הגבהה מדאמרינן וקבלה כו'. אך בתוס' דב"ק והרא"ש משמע דצריך הגבהה אפי' בידו לשיטת רש"י. וכ"ז כשהחפץ על ידו אבל אם אוחזו בידו ומגביהו י"ל דבעינן ג"ט. ומיהו לא משמע האי חילוקא בפ"ק דשבת גבי פשט העני את ידו כו'. ובהרמב"ם פי"ג מה' שבת ה"ב דאי איתנהו להך חילוקא ה"ל להשמיענו דאינו חייב אא"כ החפץ מונח על ידו ולא כשאוחזו בידו כו'. ומדסתמו משמע דבכל ענין כשהוא אוחזו בידו ה"ל כמונח ע"ג מקום דע"ד וצ"ע אלא דכ"ז לדברי רבא דס"ל ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. משא"כ להנך אמוראי דלא ס"ל הכין בפ"ק דשבת בעינן בידו ג"כ שיגביה למעלה מג"ט. ולפ"ז הא דבגט כתיב ונתן בידה כ' בשט"מ דכתובות שם (דס"ב ע"ד) דס"ל לרש"י ז"ל דשמא היינו דוקא כשמגביהו ג"ט מן הארץ וההיא דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקניא מדין רשותא. אבל כשידה סמוך לארץ הוא כלבוד דמי וביטול אגב ארעא עכ"ל. וא"כ כיון דבגט אנו יוצאים לכל הדיעות כמ"ש בתה"ד סי' י"ל שחוששי' לכתחלה להנך אמוראי דס"ל דלא אמרינן ידו של אדם כדע"ד דמי ומש"ה בעינן הגבהה ג"ט:

ועכ"ז אין זה מיושב דחשש זה אינו שייך אא"כ ידו סמוך לקרקע דאז שייך לומר דכלבוד דמי ומש"ה בעינן שיהי' ההגבהה ג"ט. משא"כ כשידיו מוגבהות בלא"ה ג"ט אין שייך לומר כן. וא"כ כיון דגבי גט בעינן בלא"ה שיהיו ידיו גבוהות מהארץ ואפילו מהשלחן ג"ט. א"כ כיון דלא שייך לבוד למ"ל שיהי' ההגבהה ג"ט. אלא דמ"מ י"ל דבעינן הגבהה מועטת או נדמיי' גט לשאר קניות ובשאר קניני' י"ל דבעינן הגבהה מועטת אי ידו לאו מדין רשותו הוא כו' כמשמעות השט"מ. אבל באמת תמוה מי גרע ידה מחצרה גגה וקרפיפה כו' דהא חצר מדין יד אתרבאי. א"כ כש"כ יד ממש. אך הנה בנתי"מ סי' קצ"ח סעי' [ג'] כ' דאם בולט מצד ידו אינו קונה מחמת ידו (ר"ל מחמת דידו הוה כחצירו) רק מטעם הגבהה ובעינן שיהי' מוגבה למר ג"ט ולמר טפח והשתא לפי דבריו שפיר מצ"ל דה"ט דצריכי' להגביה הגט דשמא יצא קצתו לצד ידו ואז אינו נקנה מדין חצירו. וכ"כ בתורת גיטין סס"י קל"ט דמה"ט בעינן שתקנה הגט בהגבהה ולפע"ד אין מוכרח דמה בכך שבולט קצת מצד ידו לאויר כיון שמ"מ רובו בידו והרי יכול לשומרו אזי ידו קונה לו בכה"ג מדין חצירו. ומנ"ל דבעינן שיהי' כל החפץ ממש כולו בידה שהרי האויר הוא אויר שאין סופו לנוח. א"כ י"ל שאינו מעכב על ידו מלקנות. עיין מענין אויר שאין סופו לנוח פ"ק דב"מ (דף י"ב ע"א) ובזבחי' (דף כ"ה ע"ב) ובפרק השואל (דף ק"ב ע"א). ומהא דפרק השואל יש ראיה לנ"ד כדלקמן. גם בגיטין (דף ע"ט ע"א) מבואר החילוק בין שבת לגיטין דבגט עיקר הקפידא שיהי' משתמר ע"י החצר ושם עמוד ב' מבואר להדיא גבי שתי חצירות זו לפנים מזו דאעפ"י שלא הגיע למחיצות הפנימיי' כלל מתגרשת. וע' תוס' (דף ע"ח ב') ד"ה אם. דאם תקפוץ ידה בעוד שהבעל אוחז בגט כו'. משמע דאם אין הבעל אוחז הוי גט אעפ"י שהגט בולט מצד ידה לחוץ. והתם ליכא הגבהה רק מדין חצירה. ועוד דשם בגמ' אמרו כל שהיא יכולה לשומרו כו'. א"כ כשהגט בידה אין לך יכולה לשומרו גדול מזה. אעפ"י שמקצתו בולט מצד ידה ואע"ג דאמרינן עלה ואת לא תעביד עובדא עד דמטא גיטא לידה מ"מ בנד"ז הרי מטיא לידה. ובגמ' שם וגט יוצא מד"א שלו לד"א שלה ופרכי' והא אגיד גבי' ור"ל וליכא כריתות במכש"כ מדין משיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלו. משמע כשיצא לגמרי מד"א שלו דלא אגיד גבי' אעפ"י שאין כולו בד"א שלה מגורשת מיהו בפרש"י שם משמע דבעינן שיהא כולו ברשותה. אך לפ"ז צ"ע ל' הגמרא לל"ל והא אגיד גבי' הל"ל והא אין כל הגט ברשותה וע' בהר"ן גבי שניהם א"י לשומרו. אח"כ ראיתי בס' המקנה על קדושין בדף כ"ו בד"ה א"נ בחבילי זמורות ביאר החילוק בין קנין הגבהה לידו ומ"ש דבקנין ידו אפילו אם לא הגביה ידו כלל כבר נת"ל דכן פרש"י להדיא בסנהדרין. ומ"ש אבל כשתופס בקצהו ואין כל החפץ בידו אינו קונה את החפץ מדין ידו אלא מדין הגבהה כו'. הנה י"ל דמיירי כשקצת החפץ נגרר בקרקע כדמייתי מב"מ (ד"ט) גבי טלית שהיא מונחת חציה על העמוד כו' אינו קונה כל הטלית הנגרר רק מטעם דהוי הגבהה. אך לכאו' תלוי בשני התירוצי' שבתוס' שם לחד תירוץ וי"ל כו' שתופס כו'. אין להוכיח רק אכנ"ל. אבל לתירוץ שני מיירי שאין מגיע ראשו השני לארץ ובב"ק (צ"ח ע"א) כ' מוגבה ג' מעל הארץ. וע' ברבינו ירוחם במשרים נתיב יו"ד סוף חלק ב' שביאר כן הנפקותא. ואם אעפ"כ דייקא משום הגבהה מהני ולא כשנתן חבירו לידו המקצת מוכח דידו לא קני ליה אם אין כולו ממש בידו אע"פ שהשאר ג"כ אינו נגרר בארץ רק באויר. אך ממ"ש אח"כ בספר המקנה לחלק בין מסירה להגבהה מובן דמיירי כשהשאר נגרר בארץ ע"ז קאמר דלא מהני גם אין מוכרח כ"כ מהתוס' דלא מהני ידו בכה"ג גם לתירוץ שני שי"ל משום דרק קצה החפץ בידו ורובו ככולו חוץ לידו ע"כ לא מהני משום חצירו כ"א משום הגבהה. אבל אם רובו בידו וקצתו נגרר באויר אין ראיה משם דלא מהני. ועוד יש לחלק בין טלית דהשאר שחוץ לידו נגרר ונשתלשל למטה ובין נסכא וכה"ג שגם השאר שחוץ לידו אינו נגרר ומשתלשל למטה כ"א עומד בשוה עם מה שבידו רק שהוא באויר. אבל עכ"פ מה שעומד כן באויר זה שידו של האדם נושאו וסובלו ממש ע"י חלק הנסכא שבידו וחשוב טפי בידו מטלית שנשתלשל למטה. ע"כ בזה י"ל יותר דחשוב קנייה מדין ידו ממש וצ"ע. ועפ"ז נדחה מ"ש הת"ג סי' קל"ט סט"ו דאלת"ה א"כ הי' צריך כו' שלא יהיה קצתו חוץ לידה דהא בחצירה כו'. וי"ל דל"ד דבחצירה א"כ השאר נגרר בקרקע ואז ודאי לא מהני וכדפרש"י בגיטין (דף ע"ח ע"ב) (הגם שנת"ל של' הגמ' לא משמע כן כו' רק משום אגיד). משא"כ כשהוא בידה והשאר נגרר באויר י"ל דמהני. אע"ג דמהא דשבת (דף צ"ב) מוכח דגם לענין קנייה לא קני הנסכא אם עדיין מקצתה בפנים אלא עד שיוציא כל הנסכא לחוץ רק השנצי' לבדם ישארו בפנים ואז קונה כיון דיכול ליטול הנסכא וגם כולה לחוץ א"כ משמע להפך כשקצתה בפנים לא קנה כדפרש"י והיינו דומיא דטלית. אבל מ"מ אין משם ראיה רק כשקצתו מונח בפנים. אבל כשקצתו נגרר באויר מנ"ל דלא קני דאלת"ה ישאר קושיית הת"ג דהא דכתיב באורייתא ונתן בידה הל"ל שלא יהיה קצת הגט בולט חוץ לידה. ובודאי אי איתנהו להנך מילי ה"ל להשמיענו בש"ס והטעם י"ל כמש"ל דאויר שאין סופו לנוח אינו מעכב ומונע הקניי' מידו דאף אם לא נפשטה הבעיא באויר שאין סופו לנוח זה כשאין לנגדו קניי' אחרת. אבל הכא שיש נגד זה קני' דידה י"ל אזלינן בתר ידה חשוב טפי טובא מאויר. וזכר לדבר מהא דערובין (דף פ"ג ע"ב) לזה בפתח ולזה בשלשול כו' ע"ש. ועוד ראיה ממ"ש בגמ' פרק השואל (דק"ב ע"א) והקולט מן האויר כו' ע"ש דבקלטו בכלי מן האויר קנה ופשיטא לן דהאויר אינו מעכב על קניי' זו משום דהכלי הפסיק בין האויר להקרקע והובא בטור ח"מ סי' שי"ג וברמ"א שם אף שהחפץ באויר לבד לא קנה לו האויר. כ"ש הכא שרוב החפץ בידה ומיעוטא באויר וגם זה המיעוט מוגבה מחמת ידה די"ל דודאי לא מעכב האויר וכיון שאין האויר מעכב ממילא ה"ל כאילו כולה בידה. ועוד דמשמע פ"ק דב"מ (דף י"ב) דבעיא דאויר שאין סופו לנוח לא שייך רק כשיש דעת אחרת מקנה אותו לבעל האויר ע"ש בתוספות ד"ה ויצא בפתח אחר ובשט"מ שם. ועוד אפ"ל דכל כה"ג אף שהשאר נגרר באויר לא גרע מהגבהה דאע"פ שאינו עושה מעשה מ"מ מה שאוחזת הגט בידה ועי"ז השאר מוגבה מהארץ שמא ה"ל כמו מעשה כו'. ועוד שי"ל דלענין גיטין שאני דכיון דקצתו בידה היא יכולה לשומרו ולא הוא כו'. מיהו י"ל זה דיכולה לשומרו לא מהני רק ברה"ר ולא נגד אויר ביתו ורשותו את"ל דאפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי. מיהו ע"ז י"ל ודאי מוכח מהש"ס דפרק השואל (דק"ב) הנ"ל דהאויר אינו חשוב כרשותו ממש בכה"ג שרוב החפץ בידה. ועיין בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין (דף כ"ו) סד"ה א"נ בחבילי זמורות ועיין בטור ח"מ סי' ש"ן ובסמ"ע שם סק"ג וחיבר ידו כו' והפילו לתוכו כו' וקשה שמא קצת מהכיס חוץ לידו ואמאי קנה מדין חצירו דידו כחצירו כמ"ש התוס' פ' הספינה (דפ"ו א') ד"ה והא כיס והא ס"ל להסמ"ק ונתי"מ דבעינן שלא יצא כלל. וגם לפ"ז יש למצוא גם לרב אשי דאיסור שבת איכא ואיסור גניבה ליכא כגון בענין הנ"ל שיצא קצת חוץ לידו א"כ לא קנה ולענין שבת ע' תוס' שם ד"ה רב אשי דלמטה מג' לא בעינן מקום ד'. אלא משמע דאין לדקדק כן אלא כיון דעיקר החפץ מונח על ידו אע"פ שיוצא מעט מצד ידו לאויר אינו מעכב הקנייה כלל וצ"ע: