א

סימן שג

שאלה איש ואשתו ששהו יחד עשרה שנים ול"ע מתו להם חמשה ולדות שנים הראשונים היו בני כמה שנים אך השלשה אחרונים מתו בתוך שבעה או עשרה ימים תוך לידתם והבעל רוצה לגרש אשתו כי הוא כבר בן ארבעים וזו אשתו שניה ומתי יעשה לביתו והאשה אינה רוצה להתגרש בשום אופן:

וארשום ע"ז הנלע"ד לכאורה. דהנה פשוט דבהוחזקה לנפלים דהיינו שהפילה ג' פעמים חייב להוציאה ויתן כתובה. אע"ג די"ל דהתם מיירי בשהתחילה להפיל מתחלת נשואיה ומעולם לא ילדה ולד קיימא עמו וכן משמע בנמוק"י פרק הבע"י דמיירי בכה"ג. מ"מ נ' דלדינא ה"ה בנד"ז שנתהוה אח"כ הדין כן דמה בכך שנתקלקלה עכשיו עכ"פ נתקלקלה וגם אין לו שום ולד ממנה ולא מאשה אחרת. וכה"ג מצינו גבי רואה מחמת תשמיש ג"פ אע"ג דדעת ר"ח שלא הצריכו חכמים בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נשואיה נתקלקלה שלא היו לה ביאות של היתר אבל אם הורגלה בביאות של היתר משמע דשרי אע"ג דראתה אח"כ ג' ביאות רצופי' של איסור מ"מ כתבו הפוסקי' דאין לסמוך בזה על ר"ח כמ"ש הרמ"א בד"מ בי"ד סס"י קפ"ז וכן פסק בפשיטות בש"ע שם סעי' א' בהג"ה וס"י. ואע"ג דבסעי' י' יש ג"כ קצת סניף להקל ולתלות בחולשת הלידה עכ"ז לא הקילו כלל:

אך בנד"ז י"ל דאינו נק' נפל כלל דהפילה קאמרינן והיינו שלא יצא הולד חי לאויר העולם או אע"פ שיצא חי רק שלא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו. אבל בנד"ז מהסתם ודאי גמרו שעריו וצפורניו וגם א"י אם כלו לו חדשיו או לא דבכה"ג לרבנן דרשב"ג ולד קיימא הוי מאחר שי"ל דנולד לתשעה וגם גמרו סימניו וכ"ש לרבי. אשר לרבי גם בבן שמונה אם גמרו סימניו ס"ל דאינו נפל. ועיין במגיד משנה פ"א מה' יבום דהרמב"ם ס"ל כרבי דמדאוריי' ולד קיימא הוא ולכן לענין ירושה נוחל ומנחיל. ועכ"פ הכא שהוא מסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה וגמרו סימניו הנה לרבנן ולרבי חשוב ולד של קיימא רק לרשב"ג אינו חשוב ולד קיימא והחמירו כרשב"ג לדונו כספק לענין יבום וכ"ה לדעת הרמב"ן שם וא"כ אין לחייבם להוציאה בגט וכמו באשת כהן אינה חולצת וסמכינן ארבנן דולד קיימא הוי כדי שלא להוציא אשה מבעלה ה"נ בנד"ז כדי שלא להוציא אשה מבעלה סמכינן אדרבנן וארבי ואמרינן שאין זה נקרא הפילה כלל רק שבניו מתים ל"ע ובכה"ג לא מצינו שהצריכו חכמים לגרשה. ומ"מ אם הבעל רוצה לגרשה י"ל שמחוייבת לקבל גט ממנו כיון דמדרבנן מספקינן לי' בנפל וי"א דרשב"ג מדאורייתא קאמר עיין בתשו' שבספר בית אפרים על ה' טריפות מזה. ועוד דבנד"ז שהוחזקה כן ג"פ החזקה מסייע לחזק את הספק. ועוד דהר"ן בשבת פי"ט כ' בשם רבינו יונה ז"ל דלא פליגי רבנן ארשב"ג אלא באכלו ארי או נפל מן הגג ומת תוך שלשים אבל בחלה ומת תוך שלשים ה"ל כפיהק ומת דמודו רבנן לרשב"ג דהוי נפל. ואע"ג דלא קיי"ל כן מ"מ כל הנ"ל לא גרע מהא דכ' הרשב"א בתשו' שלא תיקן רגמ"ה שלא לגרש בע"כ אפילו כשמגרשה רק משום מדת חסידות. ומיהו נ' דוקא כשמסלק לה כתובה אבל אם לא כן אין נ' להורות מ"ש הפוסקים היכא דמדינא מחוייבת לקבל הגט ואין לו הכתובה תהי' הכתובה חוב דהכא אין כאן חיוב מדינא כיון דבאשת כהן אין מוציאין כנ"ל. מיהו י"ל דלא גרע ממ"ש הב"ש סי' קי"ט סק"ו כשיכול לגרש אותה ע"פ דין היינו דשונא אותה בזיווג שני כו'. ופשיטא דנד"ז הא ענין גדול יותר שרוצה לחוש לרשב"ג גם לרבינו יונה שמחמיר אפילו לרבנן. ואם משום תקנת רגמ"ה יש לסמוך אהרשב"א עכ"פ לומר לה שמחוייבת לקבל הגט: