ד

והנה מקור ראיית התוס' דמיגו למפרע לא אמרינן זהו משני מקומות הא' מס"פ ז"ב הנ"ל (דל"א סע"א). הב' מההיא דמנה לי בידך כו' למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך כו' כמו שהביאו ב' ראיות אלו בהכותב (דפ"ה) ובפרק חזקת (דף למ"ד ע"א). וביאור ראייתם מס"פ ז"ב היינו דאע"ג דאיתותב רב נחמן זהו מפני שהשליש נאמן אע"פ שאין לו עכשיו מיגו כלל אבל מ"מ זה אמת דאין זה מיגו וכ"כ בחידושי הר"ן שם. ואם כן הרמב"ם פי"ו מהלכות מלוה דין ח' שמפרש בהדיא דהתם הטעם דנאמן הוא משום מיגו. ואע"פ שהוציא השטר מתחלה בב"ד וכמש"ש שטר שהיה ביד שליש והוציא מתחת ידו בב"ד ואמר פרוע הוא נאמן שאילו היה רוצה הי' שורפו או קורעו. הרי בהדיא דמחשיב לה מיגו אע"פ שראינוהו בידו קודם שאמר. ומטעם המיגו הוא דנאמן הפך שטת התוספות. הגם שי"ל דמיירי דייקא שתכ"ד להוצאת השטר אמר פרוע הוא. מ"מ דוחק הוא דהא זהו פי' למש"ש בגמרא כיון דאתחזק בבי דינא. וכן מבואר בסי' נ"ו דא"צ תכ"ד. א"ו ס"ל להרמב"ם דכיון שאינו סותר שום דיבור רק שמפרש שהוא שטר פרוע נאמן. כיון שפי' זה נסבל שפיר גם בשעה שהי' לו המיגו. משא"כ ההיא דמנה לי בידך כו' דבא לפטור א"ע בטענת נתתיו לך אח"כ כשלא הי' לו מיגו אין לפוטרו משום שהיה לו מיגו למפרע. כיון דגם עכשיו מודה שבשעה שהי' לו מיגו היה חייב באמת. מיהו בבעה"ת שנ"ב ח"ג סס"י ב' פי' דברי הרמב"ם דלאו משום המיגו הוא נאמן ודבריו צע"ג שהרי בפי' אומר הרמב"ם שאילו רצה היה שורפו הרי דנאמן משום מיגו וכ"כ המרדכי פרק החובל סי' צ"ח בשם אבי"ה ור"ב: