ו

והנה אחר ששלחתי כתבי הראשון לכת"ר נפל אצלי עוד חשש גדול לכאורה להחמיר בנ"ד והוא זה. תנן בפ' בתרא דשביעית משנה ה' שטרי חוב המוקדמין פסולין. וכ' הר"ש גרסינן בירושלמי מי מודיע עדים החתומין על השטר לא כן אמר ריש לקיש עשו עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד. תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. וזהו פירושו דקשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם. ותירץ שעדים עצמן נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדריש לקיש דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי אין כתב ידן יוצא נאמני' לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות. ומשני ההיא דר"ל בשאמרו לא חתמנו דאין נאמני' דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל כאן מודים שחתמו כו' עכ"ל. ואפשר פי' דבריו הוא ע"ד מ"ש בבעה"ת שער נ"ו סס"י א' בשם ואיכא דמפרש כו' דכי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"מ כי אמרו אנוסים היינו או אמנה היה דברינו דליתי' להגדה כלל. אבל היכא דאיתא להגדה כו' נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"ש. וכתב בהר"ן פ"ק דר"ה וגרסינן בירושלמי מי מודיע כו' וכתב עליו הרז"ה ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויים כו' אבל הרמב"ן ז"ל כ' בפרק א"נ כו' אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים כו' ע"ש מזה. משמע כדעת הש"ך בח"מ סי' מ"ג ס"ק י"ט דהר"ן ס"ל דגם להרמב"ן כל טעותא דעבידי עדים כו' ודלא כהתומים שם סק"ז וכן בנתי"מ שם הביא דברי הש"ך לבד. ומ"ש התומים בשם הר"ש די וידאש באסיפת זקנים בב"מ פא"נ דרמב"ן ס"ל כו' תמוה דנהפוך הוא יעו"ש גבי ואשר הביא אל הרמב"ן כו' ביותר מן השיעור כו' יעו"ש. והיינו ודאי בדבר שאין מצויין לטעות שזהו פי' יותר מן השיעור ומ"ש בדבר שאפשר לטעות בו ט"ס הוא וצ"ל בדבר שאי אפשר לטעות בו. ותדע דהא אח"כ כ' אבל כשישערו כו' שלא האמינו את העדים אלא בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם כו' עכ"ל. מזה מוכח בהדיא דתחלה צ"ל בדבר שאי אפשר לטעות כו'. ומה שהקשה ע"ז התומים דהא גם הרז"ה כ' ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויים כו' י"ל דכוונת הרז"ה דזה אתיא במש"כ מדין הירושלמי. דדין הירושלמי ודאי לא עבידי למטעי בין ניסן לתשרי אלא לפי שיכולים לומר דלא נתנו לב כלל על הזמן שאין זה כ"כ מעיקר העדות. וכמ"ש בחידושי הרשב"א פרק כל הגט דכ"ו ד"ה אלא ארוסה שהביא התומים פעמים שאין דרכן לדקדק על הזמן כו'. וע"ש בהרשב"א שזהו דוגמת מ"ש בגמ' דידן פ"ב דכתובות (דף כ"ד ב') לחד מ"ד דס"ל דאין מעלין משטרות ליוחסין משום דלאו אכולה מילתא קא מסהדי וע"ש בתוס' וכ"פ הפוסקים (וע' מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א שדבריו צ"ע קצת במ"ש ואנן קיי"ל דמעלין) וכ"כ התוס' בגיטין (דף פ' ע"א) דאין מעלין משטרות ליוחסין כו' וסברא הוא דעדים לא קיימי אלא על עיקר מעשה כו' וזה קרוב לדברי בעה"ת שנ"ו סס"י א' דלעיל שפי' משום דאיתיה להגדה כו' ומ"ש האו"ת שם ס"ק י"ג התם בע"פ אבל כאן בשטר לא אתא ע"פ ומרעא ליה לשטרא כו'. לכאורה נראה שדבריו אלה הם סותרין ונגד ממש לדברי הירושלמי דדוקא גבי שטר הוא שאומר הירושלמי שיכולי' לומר ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו. ולא בעדות על פה. ומטעם שבשטר יוכלו להתנצל שלא חתמו אלא על עיקר המעשה. וכמ"ש מהרי"ט בתשו' הנ"ל בסופה דחותמין וסומכין על מה שהלוה קורא את השטר ומדקדק בו כו' יעו"ש. משא"כ על מה שהגיד בפירוש ע"פ בתורת עדות אין לו התנצלות כלל. ע"ד שיש התנצלות בשטר לומר ע"ז לא חתמנו. ועכ"פ לפי ד' התומים ג"כ הנה לרבינו שמשון והרז"ה והר"ן וסיעתם ורב האי והעיטור בשט"מ פא"נ הדין כן. ולפ"ד הש"ך מוסכם הוא לכולי עלמא דכל טעות שהעדים מצויים לטעות נאמנים לומר שטעו כו'. והנה בנ"ד אף שי"ל דלטעות לכתוב מאינקא באלף יו"ד לא עבידי למיטעי בהכי. אך הנה בתשו' הריב"ש סס"י שפ"ט ובתשו' רבו הר"ן אליו שם סס"י ש"ץ כ' שהאיך אסמוך על בנ"א שאין יודעים בטיב גיטין כו' ואנחנו היודעים ועדים כו' וכ"פ בש"ע סי' קמ"א ססע"י למ"ד בהג"ה לפסול גט שהמסדרים אינן בקיאין בטיב גיטין ובסי' קמ"ב ס"ט ובסדר הגט דמהר"י מרגליות סעי' א'. וא"כ כיון שאפילו אם לא ידענו שום ריעותא בהגט חיישינן שטעו כ"ש כשאומר בפי' שטעה שי"ל דה"ל כמו טעות שמצויין לטעות דנאמן לומר שטעה ואין בזה משום חוזר ומגיד כו' דאע"ג דבאגרות ושטרות שאין מדקדקין בהן כ"כ לא היה טועה לכתוב על מינקא מאינקא. אך אדרבה בגט לפי שמדקדקי' מאד בכתיבת השמות וכשאינו בקי בדין ומחזיק עצמו למדקדק וכה"ג מצוי שיטעה ביותר וכה"ג איתא בפסחים (דף צ"א ב') שמא ידקדקו בו כו' ועיין בכה"ג בתשו' מהריב"ל ח"ג סימן כ"ג בענין שהסופר אמר שלא שמע מפי הבעל שיכתוב שהאמינו להיותו בלתי מלומד בגיטין וכ' וז"ל וגדולה מזו כתב הר"ן בשם הרז"ה דכל טעות שהעדים מצויין לטעות כו' הובא במכמ"א סוף שער א'. ואף ששם היה המסדר מכחישו וגם היה עדים באומדנות ששמע מפיו אעפ"כ האמין להסופר יעו"ש. כ"ש בנ"ד שיש להאמין להמסדר על עצמו שטעה כו'. אלא שי"ל דהתינח אם היו שני עדים אומרים כן שטעו בכתיבת השם. משא"כ המסדר לבד הרי לא יקום עד אחד כו'. אך גם ע"ז יש להשיב דהא מצינו גבי עד אחד אומר תנאי דאמרינן והלכתא כרב הונא בדר"י פ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) דנאמן משום דלמיעקר סהדותיה קאתי ולא כרב פפא שם דאמר תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כו'. וכ' הר"ן שם שרבינו האי ז"ל וכת א' של ראשונים פרשוה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר. ושהרמב"ן הקשה ע"ז דא"כ מצינו עד אחד קם בממון והתורה אמרה אינו קם אלא לשבועה כו' והוא ז"ל כתב דאין הכרעת הרמב"ן ז"ל מכרעת אצלי כלל כו' דגבי פרוע כיון דלאו גילויא מילתא דסהדותא קמא היא אי אפשר שיהיה עד אחד קם לממון אבל כי אמר ההוא סהדי גופא דשטרא דתנאי היו דברינו גילוי מילתא דסהדותא היא ומהימן בהכי כו' עכ"ד. ועפ"ז י"ל כמ"כ בנד"ז אף שהמסדר הוא אחד כיון דעוקר סהדותיה קמייתא ע"י שאומר שטעה בדבר שמצוי לטעות כנ"ל מהימן בהכי. ואיך שייך ע"ז לומר שאין ע"א קם בדבר שבערוה כו' דהיכא דלאו גילויא מילתא אסהדותא קמייתא ודאי אין ע"א קם אבל הכא זהו כגילויא מילתא אביטול סהדותא קמייתא דקם בזה ע"א לדעת רבינו האי והראשונים והסכים להם הר"ן דבתראי הוא. ועיין בעיטור מאמר זמן שהשוה ענין הקדמת זמן לתנאי היה דנאמני' אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר. ומינה דכמו שבתנאי עד אחד נאמן כמ"כ לענין מוקדם. ולפ"ז כש"כ בטעות שמצויים לטעות: