ה

ומה שהשיג כת"ר דליכא לאוכוחי מדברי התוס' דשלהי נדרים דמדינא מהימנא למשנה ראשונה. לא דקדק כלל בכתבי שאני לא כתבתי להוכיח זה מהתוס' רק לאחר שהבאתי דברי אאזמו"ר הגאון ז"ל דטעם דמשנה ראשונה מבואר בגמ' שהוא משום דלא עבידא לבזויי נפשה. ע"ז כתבתי דאע"פ שהר"ן כ' שזהו מהתקנה הנה לדברי התוס' א"צ לזה וממילא י"ל שהוא מדינא. ואשכחן דלבזויי נפשה הוא סברא דאורייתא בפ"ק דסוטה (ד"ח ע"ב). דרבנן דפליגי אר' יהודה ס"ל דבזיוניה עדיף ליה (חשוב על האדם ושנוי לו) טפי מצערא דגופא. וקיי"ל הכי וזהו ודאי מדאורייתא יעו"ש. והתם היינו אפילו בשעת מיתה כ"ש וק"ו מחיים וגם נוגע לפרנסתו ומחייתו וכדאי בזיון כו'. גם בחידושי הרשב"א סוף נדרים משמע דמשנה ראשונה מדינא הוא ולא מן התקנה ע"ש:

ומה שהביא כת"ר ראיה דמטעם חזקה דלא מרעי נפשי' אין להאמינו בשל אחרים. מהא דאמרינן בגיטין (נ"ד) אבל מה אעשה שהתורה האמינתו כו' גבי כה"ג ביוהכ"פ כו' ולא מחלקינן דשאני כה"ג שכבודו יקר ולא הוה מזלזל נפשי' כו' הנה אע"ג דיכילנא לדחויי דהא הכי גבי נטמאו טהרותיך נמי כסיפא ליה מילתא להעיד על עצמו שפשע או קלקל כמ"ש בחידושי הרשב"א והרי ע"ז הביאו ראי'. אך האמת ג"כ לפע"ד כן דמשום דלא עביד לבזויי נפשי' אין להאמינו עכ"פ בדבר שבערוה דבעינן שני עדים וכמו שהבאתי ראי' ממשנה דקדושין (דף ע"ח ב') גבי ואפילו שניהם אומרים כו' ואעפ"כ נהי דמדאוריי' לא מהימן מ"מ י"ל דלא גרע זה מהא דאי מהימן לך שאע"ג שהבעל אינו מאמין כלל מ"מ הא דכל העולם יאמרו דודאי לא עביד לבזויי נפשיה כ"כ חנם ולקלקל עצמו ואחרים א"ו ניכרים דברי אמת י"ל ששקול הוא כדין איסורא דמאמין אף שהבעל אינו מאמין. וכמו שהבאתי בכתבי הראשון מדסמכינן ע"ז להוציא ממון כו'. ואפשר שיש סמך לזה מדברי הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם שם נראה שיש אומדנא דמהני מדאוריי' בדיני ממונות וכדמשמע מש"ש רפ"כ אין ב"ד עונשין באומד הדעת כו' והיינו בד"נ ופכ"ד כ' יש לדיין לדון בדיני ממונות ע"פ הדברים כו' וכ"מ מדבריו בספר המצות לאוין סי' ר"ץ והרמב"ן השיגו שם דהא בד"מ נמי לא אזלינן בתר אומדנא ולכן גם בענין איסורא דאי מהימן לך כבי תרי משמע בהרמב"ם פכ"ד מה' אישות דין י"ז דהוי דאורייתא מדכלל שם בחד בבא ובחיוב אחד ממש איסורא דמאמין וסמכה דעתו עם דין מי שראה בעצמו. משמע קצת דס"ל שהן שוין ממש. וי"ל דאזיל לשיטתי' פכ"ד מה' סנהדרין דס"ל דמה שסמכה דעתו הוי דאוריי' בד"מ ומדמה דבר שבערוה לד"מ כדילפינן דבר דבר כו'. אבל בתשו' להרמב"ן סי' קל"ג כ' דהא דאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי אפקא לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר כו' אלא חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים קאמר כו' משמע דמדרבנן הוא (וע' בתשו' מהרי"ו סי' ח') וכ"כ בפשיטות הב"ח סי' קט"ו ס"ו ובתשו' מהרב ר' תם בן יחייא הובא בפמ"ג בהקדמתו לי"ד בכלל רובא וחזקה וי"ל דאזלי בשטת הרמב"ן בסה"מ כנ"ל. ועפ"ז כתבתי דבנ"ד ג"כ לפי מה שדמיתי זה לאומדנא דסמכה דעתו א"כ הוי מדרבנן לפ"ד רוב הפוסקים וגם בהרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ז לא מבואר בפי' דהוי דאוריי' כ"א משמעות כו' לכן שפיר י"ל שתקבל גט שנית ותשב תחת בעלה ע"פ פסק הרמב"ם וטוש"ע אה"ע סי' ק"נ סעי' א' ומהרא"י סי' כ"א. וחנם השיג כת"ר עלי כאילו טעיתי בפשיטות דממ"נ אם נחזיק שינוי השם כו' והאריך בזה. תמהתי עליו הלא הדבר פשוט לפע"ד דמצד השינוי בעצמו אין להקל. רק שיש לצדד להקל לפי שמדאוריי' אינו נאמן וכמ"ש כת"ר ולכן על הולד אין חשש כלל דכשר גמור הוא כדמוכח מהמשנה דקדושין (ע"ח) הנ"ל דמשום הטעם דלא עבידא לבזויי נפשה לא מספקינן על הולד כו' (ומהני זה לגבי הולד יותר אף שי"ל דלא שייך איסורא דמאמין כלל על הולד כיון דלרבנן אין האב נאמן אפילו אומר בבירור שבנו ממזר א"כ נהי דקיי"ל כר' יהודה זהו כשאומר בבירור שכן הוא אבל לא שנחזיקו לממזר מפני שהאב מאמין כו'. ומ"מ כשאינו מאמין עדיף טפי) אבל עכ"ז לגבי הבעל והאשה אף שאינו מאמין חוכך אני להחמיר כמו באיסורא דמאמין ממש. אלא שלפי שגם באיסורא דמאמין ס"ל להרשב"א ושא"פ דהוי רק מדרבנן ולא לאוסרה עליו דבר תורה כו' ע"כ י"ל דסגי במה שתקבל גט ותשב תחת בעלה כו' כנ"ל: