ה

והראיה הראשונה מדין טמאה אני לך לפי משנה ראשונה אפשר ג"כ לדחות דהנה צ"ל דמשנה שלימה שנינו בפב"ת דקדושין (דע"ח ע"ב) ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים. ופרש"י והר"ן ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר. ואע"ג דאיהי קים לה ואע"ג דעובר לית ליה חזקה דכשרות אפ"ה לא מהימני כו'. גם לר' יהודה דיליף מקרא דהאב נאמן אבל האם אינה נאמנת. צ"ל הלא כאן י"ל בפשיטות הסברא דלא עבידא לבזוי' נפשה א"ו קושטא קאמרה. ואמאי לא מהימנא. וכאן לא שייך לומר שיש נגד זה השובר דשמא נתנה עיניה באחר דהא כאן הבעל ג"כ מודה לדבריה ומסתמא יגרשה בלאו הכי. וא"צ שיוציאוה ממנו בעל כרחו. אעכצ"ל כיון דלפסול העובר צריכים שני עדים ע"כ א"א לפוסלו כלל מחמת טענה זו דלא עבידא לבזוי' נפשה. וההיא דמשנה ראשונה דשלהי נדרים צ"ל כמ"ש הר"ן דלא מדינא הוא כו' א"נ גם להתוספות י"ל התם שאני דהא על עצמה ודאי היתה נאמנת רק משום שעבוד הבעל ע"כ כשיש הסברא דלא עבידא לבזויי נפשה נאמנת להחזיק האיסור על נפשה וממילא נפקע שעבוד הבעל. משא"כ גבי לפסול העובר שבמיעה אפילו למ"ר בשלהי נדרים אינה נאמנת כלל. וא"כ לפ"ז בנד"ז ג"כ אין לאסור להבעל והאשה מחמת אמירתו ועדותו של המסדר אע"ג דלא עביד לבזוי' נפשיה. כמו דלא פוסלין כלל העובר שבמעיה ע"י עדות אמו כנ"ל: