ג

והנה נדון גט הנ"ל דמינקא שכתבו מאינקא ואחרי מופלג כשנשאת האשה לאיש אומר המסדר שטעה וכתב מאינקא וידוע ששמה מינקא. ולכאורה הוי שינוי השם עיין במרדכי פרק המגרש סי' תמ"ו בתשו' ריצב"א בענין בורייש באורייש. אם המסדר מוציא את הגט קרוע שנשאר אצלו ורואין שכתוב מאינקא י"ל דנקרא רגלים לדבר. וכענין שהכתב מוכיח שבמשנה ס"פ המביא תניין. ומיהו אם אין הגט תחת ידו ואומר שכבר נאבד ממנו לכאורה אין להביא ראיה ממשנתינו דלא כל הימנו כו' דשאני התם שיש טעם למה אין נאמנים משום דיש לתלות בקנוניא. ועיין תוספות (דפ"א) ד"ה לא כל הימנו. משא"כ הכא אין לתלות בשום דבר כ"א אדרבה שהוא מרעא חזקתיה ומודה על מכשלה גדולה שיצא מתחת ידו. א"כ י"ל דאע"ג דמדינא ודאי הרי הוא כעד אחד שאינו נאמן כלל בדבר שבערוה וכמו בזינתה אשתך בעד אחד בקדושין (דס"ו א') מ"מ י"ל שהוא נאמן כעין מ"ש במשנה ראשונה דשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' וכתב הר"ן שם בשם אחרים דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע את עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלא נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא עכ"ל. וכן העלה עוד הר"ן ספ"ג דקדושין. והנה אזמו"ר נ"ע בתשו' המתחלת אודות האמתלא. אנהרינהו לעיינין שדברי הר"ן הנ"ל הם תלמוד ערוך בנדרים שם (דצ"א א') א"ל רבא אדרבה אפילו למשנה ראשונה דקתני מהימנא התם הוא משום דלא עבידא לבזויי נפשה כו'. הרי דמה"ט הוא דמהימנא יותר מעד אחד. כ"א כשני עדים הן להפקיע שעבוד בעלה הן לענין הכתובה. ומ"ש הר"ן שבמשנה ראשונה היה זה רק תקנתא ולא מדינא. אין זה מוסכם כי הר"ן הוכרח לזה כדי לתרץ איך יוכלו להתיר במשנה אחרונה. וע"כ פירש דמדינא ודאי כו' דתקינו במשנה ראשונה כו' ומכי חזו כו' אבל התוס' בנדרים שם פי' טעם דמשנה אחרונה דכיון שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת עכ"ל. ועי' בתוי"ט שם שהתוספות אזלי לשיטתייהו ר"פ האשה רבה (דפ"ח סע"ב ודפ"ט סע"ב). ובנזיר (דמ"ג ע"ב). וכיון שכן משמע שלפ"ד התוס' מדינא מהימנא מה"ט דלא עבידא לבזויי נפשה. רק שבמשנה אחרונה מפני שראו שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר התירו. ומטעם הנ"ל שיש כח ביד חכמים כו'. וכיון שכן בנדון שלפנינו ודאי שייך הטעם דלא עביד לבזויי נפשיה לחלל כבודו כ"כ לבלתי בקי בדיני גיטין ועוסק בהם שקשין לעולם יותר מדור המבול כו' וגם יוכל לגרע פרנסתו עי"ז. וכאן לא שייך שום חשד כמו נתנה עיניה כו' ע"כ י"ל דמהימן מדינא: