א

סימן רצט

ומ"ש בענין הדין הנזכר בש"ע אה"ע סס"י קנ"ב סעי' י"ב עד שיוכרו חתימת ידי הב"ד. ובקהלתכם המנהג שמתירין אשה ע"י [מעב"ד] הנ"ל אפילו באינן מכירין ח"י הב"ד. הנה בתשו' מהריב"ל חלק שני סי' א' נשאל ע"ז והביא דהראב"ד והרמב"ן והרשב"א ס"ל דצריך שיוכרו חתימות ידי הב"ד אך שבהגמ"ר דגיטין סי' תס"ו כ' וז"ל וה"ה אם שלחו ב"ד חתימתן שבאותו מקום שנתן שם הגט שבפניהם נתגרשה שמותרת להנשא אפילו אין מכירין החתימה כיון דליכא מערער עכ"ל ושני דיעות אלו תלויין בשני הדיעות שבש"ע סי' קמ"ב סעיף י"ג י"ד. וסיים מהריב"ל שנ"ל עיקר דאין מתירין אותה להנשא עד שתקיים המעשה ב"ד בחותמיו ומי שירצה להקל יוכל לסמוך על סברת המקילים כי ראויים הם לסמוך עליהם עכ"ל. ובודאי שקשה להקל נגד הש"ע דאנו גרירי בתריה. אך אם במחניכם נהגו להקל כן אם צריך כת"ר למחות בזה צ"ע. כיון מהריב"ל כותב ומי שירצה להקל כו'. והנה הרשב"א בחידושיו בגיטין (דף כ"ד ע"א) ד"ה אשה כי מטא גיטא לידה איגרשה הביא ד' הרמב"ם שבש"ע סי' קמ"ב סעי' י"ג והרי הגט יוצא מתחת ידה וחלק עליו וס"ל כמו ויש חולקין שהביא בש"ע סעיף י"ד ובחידושי הריטב"א שם בשם רבו ס"ל כהרמב"ם. ולכאורה היה נ' ראיה מן המשנה עצמה כדעת הרשב"א משום דלכאורה דין המשנה האשה עצמה מביאה גיטה דמוקמינן לה בתורת שליחות הולכה הוא תמוה לאיזה ענין יעשה כן הבעל שיתן לה גט בתורת שליחות הולכה ממ"נ אם רוצה לגרשה יגרשה בהחלט כשהיא אצלו במדינת הים. אלא י"ל שזהו לטובתה שאם יגרשנה במקומו א"כ תצטרך לקיים הגט ובלתי קיום לא יתנו לה היתר במקומה כדעת הרשב"א וסיעתו שהאשה המביאה גט ממדינת הים ואומרת שנתגרשה בו ג"כ צריכה לקיימו. וע"י אמירת בפנ"כ ובפנ"ח לא תהיה נאמנת כיון שכבר נתגרשה בו דלא מהני אמירת השליח בפנ"כ ובפנ"ח אלא בשעה שנותנו להאשה שתתגרש בו. וכמ"ש ג"כ הריטב"א שם סברא זו שי"ל דזהו קושיית הש"ס אשה כי מטיא לידה איגרשה וא"כ מה מהני מה שאומרת אח"כ במקומה בפנ"כ ובפנ"ח. וכ"כ הה"מ פ"ז הכ"ד וכן מבואר בב"ש סי' קמ"ב סעי"ד ס"ק כ"ו. ועל כן י"ל נותן לה הבעל את הגט בתורת שליחות הולכה כדי שתהא נאמנת במקומה ע"י בפנ"כ ובפנ"ח. אבל לדברי הרמב"ם והריטב"א דהאשה שהגט בידה ואומרת שנתגרשה בו א"צ לקיימו. א"כ זה הענין שהאשה תביא הגט בתורת ש"ה. אין לזה טעם למה יעשה כן הבעל. וצריך לומר שזהו רק ע"ד קפידא כמו אל תגרשנה אלא בבית בגמרא (דכ"ט סע"א). אך מהא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף ה' ע"א) והא אשה דלא שכיחא ותנן האשה עצמה מביאה גט כו' ופרש"י דלא שכיחא שתהא היא עצמה מביאה את גיטה בתורת שליחות שלא תתגרש בו עד שתגיע לב"ד של פלוני עכ"ל. משמע דזה שהאשה עצמה תהיה מביאה גיטה שכבר נתגרשה בו שכיחא רק זה שתביא גיטה בתורת שליחות לא שכיחא. ולדברי הרשב"א לכאורה נהפוך הוא שזה שתביא בתורת שליחות צ"ל שכיחא יותר יען שעי"ז תוכל להנשא בו בלא קיום ע"י אמירת בפנ"כ ובפנ"ח. משא"כ כשתביאו בתורת שכבר נתגרשה בו הרי לא תוכל להנשא בו אלא ע"י קיום א"כ מדוע אמרו דלא שכיחא שתביא הגט בתורת שליחות הרי לדעת הרשב"א וסיעתו זהו הכרח כדי שתוכל להנשא בו. אבל להרמב"ם והריטב"א דגם כשמביאה גיטה שכבר נתגרשה בו א"צ קיום ולא בפנ"כ ובפנ"ח. וזה שתביאו בתורת שליחות הוא רק משום קפידא דבעל לכן אתי שפיר שהוא לא שכיחא. וגם בירושלמי ס"פ המביא תניין אמתניתן האשה עצמה מביאה גיטה כתב בתוספות קה"ע שם דמשמע כדעת הרמב"ם. וכן הה"מ פ"ז הכ"ד ס"ל כדעת הרמב"ם. ובספר מכתב מאליהו ש"ו סס"י ל"ו כתב וז"ל העולה בידינו דאיכא בדין זה פלוגתא מערכה מול מערכה לדעת הרמב"ם והרמ"ה והטור והר"ן ורש"י לפי פשט דבריו (ולפמ"ש כן הוא דעת הה"מ והריטב"א) כל אשה שמוציאה גט ואומרת שנתגרשה בו מיד בעלה א"צ לשום קיום והרי היא בחזקת מגורשת ותנשא בו. ולדעת הראב"ד והרשב"א והריב"ש ורבינו ירוחם לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו עכ"ל. וא"כ יש קצת קושיא על הרב"י בש"ע כיון בסי' קמ"ב סעיף י"ג י"ד הביא הב' דיעות הנ"ל בדין אשה שמוציאה גט אם צריכה קיום או לא א"כ מדוע בסס"י קנ"ב סי"ב פסק בפשיטות דאשה שיש בידה מעשה ב"ד אינה יכולה להנשא בו עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד. הלא לכאורה זהו פלוגתא דרבוותא הנ"ל ואולי ס"ל דיש לחלק בין גיטה בידה למעב"ד. דבגט עצמו כיון בא"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח ע"כ באשה עצמה הקילו אף בחו"ל כמו בא"י כנזכר סברא זו בהה"מ שם. אבל גבי מעב"ד י"ל צריך קיום. אע"ג בש"ע סס"י קמ"ב משמע מעשה ב"ד עדיף י"ל זהו כשהמעב"ד הוא על הגט. לכן בודאי אין להקל לכתחלה. אך אם יש עוד צד נכון להקל י"ל שאין לכת"ר למחות כמו עד"מ אם הביאה הכתב מעב"ד ממקום הקרוב לקהלתם דהיינו כמו הנק' בגמרא באותה מדינה במדינת הים דכיון דקיי"ל כרבא א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום דעדים מצויים לקיימו. וכמ"ש הרא"ש רפ"ק דגיטין סי' ב' וסוגיא כרבא והיכא דאתיוהו בי תרי או באותה מדינה במדנה"י כו' לא צריך למימר בפנ"כ ובפנ"ח. וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש סי' א'. ופשוט הוא מדינא דגמרא. אלא דלפי שאמרו בגמרא (דף ו' סע"א) דשאני בני מחוזא דניידי וע"ש בפרש"י ע"כ צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. ועפ"ז כ' התוספות שם בשם ר"ת דהשתא בזה"ז צ"ל בכל מקום בפני נכתב כו' דהשתא בכל מקומות ניידי כבני מחוזא עכ"ל וכ"כ הרא"ש סי' סי' ו' בשמו. ובש"ג פ"ק דגיטין ס"ק א' כ' דכ"ע ניידי לפי שאין להם נחלאות וקרקעות כמקדם עכ"ל. וכתב ההמגי"ד פ"ז מה' גיטין דין ה' דהרמב"ם לא ס"ל כר"ת דלאו כ"ע כבני מחוזא אלא דס"ל דאעפ"כ מעיר לעיר מצריך הרמב"ם לומר בפנ"כ ובפנ"ח אבל הגמי"י שם סק"א נראה דר"ל ממדינה למדינה. אבל ממקום למקום באותה מדינה עדים מצויין לקיימו עכ"ל. הרי מפרשים דברי הרמב"ם דס"ל כדינא דגמ' דבאותה מדינה במדה"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח אף מעיר לעיר. ועיין בש"ע רס"י קמ"ב שהביא לשון הרמב"ם ובב"ש שם סק"א שלא נרגש מפי' הגמי"י בהרמב"ם. ועם היות כי פשוט דאנן קיי"ל כמ"ש רמ"א שם בהג"ה דאפילו מבית לבית בעיר א' צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח וכדעת ר"ת. מ"מ יש לצרף דעת הגמי"י בהרמב"ם שהוא דינא דגמרא לסניף לקיים פסק מהריב"ל הנ"ל דמי שירצה להקל במעב"ד שאינו מקויים כו' אין למחות בידו. וגם אפ"ל דמעב"ד עדיף חדא משום דהם קביעי ולא ניידי ועוד דאמרינן בפרק השולח (דף ל"ו ע"א) שאני רבנן דבקיאין סימנייהו כש"כ שי"ל שחתימת ידן ניכר ולא דמי לשאר עדים וכמ"ש בריא"ז בש"ג ריש גיטין לרוב בני אדם שאין חותמין אלא לפרקים צריך השליח לומר בפנ"כ כו' ע"ש א"כ חת"י הב"ד י"ל עדיף. מיהו נגד זה יש סברא להפך ולומר דלא אקילו רבנן דהיכא דשיירות מצויות א"צ לקיימו אלא בהגט עצמו ולא במעב"ד שנתגרשה כנ"ל. לכן במדינה אחת י"ל א"צ כת"ר למחות על המנהג שכבר נהגו בקהלתם. אבל במדינה למדינה קשה לסמוך על דעת הגמ"ר דגיטין סי' תס"ו נגד רוב הפוסקים. והרי אפשר לכתוב ע"י הפאצט לב"ד שבעיר ההוא שיודיעו אם כן נתגרשה אשה כזו כו' דהיינו לשלוח להם העתק מהמעשה ב"ד שהביאה האשה ושיודיעו אם כן הוא. וכשיודיעו ג"כ ע"י הפאצט שכן הוא אזי ודאי יש להקל. וכש"כ אם אפשר שיחתמו עכ"פ שנים מהשלשה החתומים על מעב"ד שהביאה האשה ואז יהיה נחשב זה כקיום אם יהיה החתימות שוין. ופי' מדינה מבואר בב"י סי' קכ"ח ד"ה במתא פלונית. מחוז והוא כולל ערים רבים. וכ"מ מהמשנה פרק חזקת (דל"ח ע"א) גבי עד שיהא עמו במדינה ובפרשב"ם שם. ולענין זה אפ"ל שתלוי במקום ששכיח נוסעים ובאים לקהלתכם. ומ"מ כ"ז לענין שלא למחות אבל לכתחלה יש לנהוג שיכירו חת"י מעב"ד או לכל הפחות ידיעה ע"י הפאצט. עוד יש להקל באם לא היתה מוחזקת באשת איש ע"פ עדים רק מחמת שהלכה בצעיף כדרך הנשואות. שי"ל שזו אינה חזקה גמורה. דהא ע"כ יש מיעוט אלמנות וגרושות. ועוד כיון שהיא הביאה החזקה על עצמה: