ג

מיהו יש להתיישב בטעמו של הריב"ש מאיזה טעם מחלק ביניהם והנה לפמש"ל בדעת העה"ג החילוק הוא משום דבעה"ח עהש"ט לא ברירא לן שבאו העדים להעידו כי יש לחוש לזיופא כו'. וצ"ע אם יוכלו להעמיס טעם זה בהריב"ש. והנה במה שהשיב להר"ח שמפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירוהו. בזה י"ל טעם הנ"ל דלהכשיר השטר ודאי לא סמכי' על המסתברא הנ"ל מאחר שיש לחוש לזיופא כו' אבל במה שרצה לפסול העדים לכאורה אינו מובן דאי משום דחיישי' לזיופא ששטר זה ניתן לאשה אחרת א"כ ודאי לא נפסלו העדים דא"כ כתבוהו בזמנו לאותו האשה ויש לומר בדוחק דה"ק הריב"ש שאין להקל משום דעכ"פ יש עדות שנחלצה והקדמת הזמן אינו פוסל כמו דאינו פוסל בשט"ח המוקדמי' לענין בני חרי כמו שהוא באמת סברת הר"ן ז"ל וע"ז אומר דז"א דהעדים נפסלו וא"כ אמאן נסמוך שהרי את"ל שהקדימוהו בכוונה נעשו רשעים. ושנתלה להקל שלא הקדימוהו בכוונה רק שטעו אין תולין בטעות כמו שהאריך שם. ואי משום המסתברא לא מייתי אינש חובה כו' הרי י"ל באמת שניתן לאשה אחרת וזו לא נחלצה כלל כמ"ש בסי' שפ"ה. מיהו זה דוחק דבסי' שפ"ה משמע דבסי' שפ"ב עדיין לא נחית לחששא זו שמא ניתן לאשה אחרת כמבואר שם בדבריו שכתב ומה שכתבת יש לחוש שגט זה נעשה בזמנו לאשה אחרת וכו'. זה ודאי אמת כו' וגם אני הרגשתי בטענה זו לולי כי מפני הטורח היה די לי בספיקות אחרים עכ"ל הרי אומר בפה מלא שהיה די לו לפוסלו בלעדי חשש זה. וזהו מצד פיסול העדים שע"ז בנה כל יסודו בסי' שפ"ב. ולפמ"ש אם לא נחוש לחששא שמא ניתן לאשה אחרת כו' א"כ אין לפסול העדים דכיון שניתן לאשה זו י"ל מסתברא לא מייתי חובה לנפשה ובודאי מיטעא קא טעו כו'. לכן צ"ל דהריב"ש מחלק בענין אחר. והוא דזה שאמרו מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה היינו כשהוא חוב גמור הנראה לכל בפשיטו' כמעשה שהיה בגמרא שהצריכו להביא עדות שאינו רמאי והביא עדים שאמרו שהוא רמאי ה"ז מביא עדי' לחובתו שיסתרו דבריו ממש וזה ודאי אומדנא ומסתברא לא מייתי כו'. משא"כ בנידון של הריב"ש הרי העדות הוא לזכותה שנחלצה מיבמה כדבעי. רק שפרט א' יש שזהו חובתה והוא הזמן שהקדימו ל' שנה וחוב זה אינו נ' כ"כ לכאורה רק למי שיעמי' בזה ויתיישב ויראה שהקדימו ביותר שעדיין לא נולדה וכו' והואיל ואין זה גילוי כ"כ כמעשה שבגמ' שהי' לסתור דבריו ממש לכן לא אמרי' כ"כ ע"ז מסתברא לא מייתי כו' דאולי סברה שלא יהיה לה לחובה כ"כ. וא"כ שפיר יש לחוש שהקדימוהו בכוונה ונעשו רשעים ואז אמאן נסמוך כו' (הרמב"ם השמיט גמ' הנ"ל וגם ריטב"א פי' תכ"ד וגם בשטר י"ל אגמורי טענתי') כנלע"ד ליישב דעת הריב"ש. ואפשר שכ"ד העה"ג הנ"ל שנראה מדבריו דלא ס"ל להקל כלל מצד סברא זו דהמסתברא שבגמ' וי"ל דמחלק ג"כ כמ"ש בהריב"ש:

(וטעמיה דהריב"ש י"ל דלא סמכינן על מסתברא הנ"ל בגמרא אלא כשאם נאמר שלא טעו העידו לחובתו ממש. משא"כ כשעיקר העדות הוא לזכותה אע"פ שיש בו פרט אחד שהוא לחובתה י"ל דסמכה שיתלו זה בטעות וישאר הזכות בתקפו לכן לא אמרינן בכה"ג מסתברא לא מייתי כו'):