ב

ומעתה בהנדון שלפנינו לכאורה תלוי בזה. דלסברת העה"ג כיון שאין ברור לנו שעדים אלו החתומי' עהשט"ר באו להעיד לה ממש. א"כ לא סמכינן על סברא זו דלא מייתי חובה כו' להאמין אח"כ להעדים כשחוזרי' ומגידי' טעינו. וכמ"ש העה"ג בנדון שלו כנ"ל. וכ"ת מאי זיופא שייך בנ"ד בשלמא בנדון דהעה"ג יש מקום לחוש כמש"ל בשם הצ"צ שההרשאה ניתן על גט אחר כו'. אפ"ל דבנ"ד נמי יש סברא מבחוץ (לולי הגדת העדים שאח"כ מאחר דלא מהימנו) לחוש ששט"ר זה ניתן לאשה אחרת ששמה היה באמת העניא ושם בעלה היה כשם בעלה של מעניא זו דהיינו חיים בן יוסף. וכבר מצינו להריב"ש ז"ל בתשו' סי' שפ"ה שחשש לזה על אותו שטר חליצה שהקדימוהו שלשים שנה. וז"ל ומה שכתבתי שיש לחוש שגט זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת ויציב אין ספק בו כו' והודה בזה הר"ן ז"ל להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו כו' ולרוב פשיטותו לא היה צריך לבאר זה עכ"ל והאריך ואין לומר דעד כאן לא חיישינן לזה אלא שתשיג גט ששמה כשמה. אבל בנ"ד ששמה מעני' ובשט"ר נכתב העני' א"כ מה יושיעה זה הא ליתא דשם נמי אין הגט מועיל לה שהרי נכתב משלשים שנה שהוא הזמן שלא נולדה עדיין אלא מאי אית לך למימר דחיישינן דסלקא אדעתה שיאמינו לה שזהו טעות כמ"כ יש לחוש בנ"ד דסלקא אדעתה שיאמינו לה שטעו מן מעניא להעניא. ובהדיא כ' הריב"ש שם דטפי איכא למיתלי בהא מלתלות שטעו העדים ע"ש. וא"כ בנ"ד נמי ליכא אומדנא דמסתמא לא מייתי חובה כו' מאחר שי"ל מבחוץ שהשט"ר לא ניתן לה כלל ול"ד להמעשה שבגמרא שבאו העדים לב"ד להעידו כנ"ל. ואע"ג דבהגב"ע שהוגבה במאזיר כתוב שהעידו שאין בכל העיר אנאנדערער וואש ער היישט חיים בן יוסף און זיין ווייב מעניא בת משה וא"כ אזדא לה חששא הנ"ל לכאורה. אך ז"א שיש לפרש שאין עוד חיים בן יוסף ושגם אשתו תהיה מעניא אבל חיים בן יוסף שאשתו העניא בת משה. לא נתבאר בהגב"ע שגם הוא אין נמצא בעיר כלל וא"כ חששא זו במקומה עומדת. אכן לדעת הרשד"ם נ' דליכא למיחש להאי חששא ושפיר אמרינן דאומדנא הוא דלא מייתי חובה לנפשיה ול"ח לזיופא דמ"מ איך שיהי' עכ"פ זהו חובתו וכו' אם לא שנחלק דהכא אין זה חובתה כ"כ כי תדמה בנפשה שבנקל יאמינו לה שטעו ממעניא על העניא. משא"כ בהרשד"ם שטעו משמעון לראובן שהוא טעות גדול יותר ומ"מ הוא דוחק. אך קשה לכאורה על הרשד"ם מתשו' הריב"ש הנ"ל בסי' שפ"ה שכ' להשיב להרב רבי חסדאי (שלפי הנראה היה בר פלוגתי' באותו הנדון) וז"ל ועוד הוספת להפליא על מה שסיימתי לחזק דברי שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו דאדרבה היא הנותנת שטעו בודאי ולא חתמו שקר דודאי זה הגט האשה שואלת אותו לראיה שיכתבו לה הדיינין איך נחלצה בפניהם והקדמה כזו אין תועלת לה בשום פנים שמא תאמר שלא נחלצה מעולם ועל הכל העידו שקר ולטובת האשה אם כן למה הקדימו זמנו קודם ללידתה עכ"ל בשם הר"ח וע"ז השיב שם הריב"ש ומה שכתבתי שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו לא לחזק דברי שלא טעו העדים אלא שאמרתי אמתת הדבר לטענת מחזי כשקרא שכתבתי אח"כ ומפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירוהו עכ"ל הריב"ש. והשתא לכאורה דברי הרב ר' חסדאי במ"ש דאדרבה היא הנותנת כו' הוא סברת הגמ' דלא מייתי אינש חובה לנפשי' וא"כ מה השיב הריב"ש בפשיטות ומפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה לא נכשירוהו האיך פשיטא ליה כ"כ סברא זו שאין לחלק בזה והוא נגד תלמוד ערוך לחלק בזה דהיכא שהקדימוהו קודם ללידתה ה"ז נראה לכל ששקר הוא וא"כ זהו חובתה ולא מייתי אינש חובה לנפשי'. משא"כ כשהקדימוהו רק מעט אין בזה חובה כו'. הן אמת שיש ליישב דבריו ולומר שהרי בגמ' לא סמכו כלל על אומדנא זו בלבדה דלא מייתי אינש חובה לנפשי' לתלות מה"ט בטעות אלא דמהני שכשהעדים אומרים שטעו נאמנים ואין בזה משום כיון שהגיד כו'. וא"כ באותו הנדון של הריב"ש שהר"ר חסדאי רצה להקל אף מבלי שיחזרו לשאול שנית מן העדים ע"ז שפיר קאמר הריב"ש דמהאי טעמא מפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירוהו ר"ל אם לא ישאלו מן העדים שנית אבל איה"נ אם ישאלו מהן שנית היה מיקל מה"ט באמת. אך אין לשונו מורה כן ובפרט לפמ"ש בתשו' הראשונה בשם הגאון בתשו' ב"א סי' קכ"ג שכ' דאע"ג דהריב"ש מיירי שאין העדים לפנינו מ"מ ביאר בדבריו דאף אם הם לפנינו ואומרים שטעו אינן נאמנים שהרי כתב וז"ל אבל לומר טעינו במאי דאורחייהו למידק כדי להכשיר השטר פסול נראה שאינם נאמנים וכ"ש כשאינם לפנינו כו' ע"ש. עוד יש לתמוה במ"ש לפסול העדים מה"ט וז"ל רס"י שפ"ב אבל בנדון הזה שהקדימו זמנו לכתיבתו עדים פסולים הן שהרי חתמו שקר שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו עכ"ל. וא"כ כלפי לייא דכיון שהקדימוהו כ"כ וי"ל המסתברא לא מייתי אינש וכו' א"כ יהי' זה כדאי עכ"פ שלא לפסול העדים דמאחר שיש כח באומדנא זו אפילו לענין שיוכלו העדים לחזור מדבריהם הראשונים ואין בזה משום כיון שהגיד וכו' כ"ש וק"ו שיהיה כח בזה לשיהיו נאמני' שטעו ולא יהיו פסולים דלענין שלא לפסול העדים מקילים טובא ביותר לתלות בטעות אף שאין תולין בזה לשיאומנו דבריהם בעדות דכיון שהגיד וכו' כמ"ש באריכות בתשו' הראשונה ומצאתי אח"כ ראיה ברורה לחילוק זה בתשו' התשב"ץ ח"א סס"י א' שחילק כן בהדיא ע"ש ד"ה ושמא וכו' ובסוף התשו' ממש וא"כ היכא שכח המסתברא דלא מייתי אינש וכו' מהני אף לענין שיוכל לחזור ולהגיד כ"ש דמהני שלא לפסול העדים ולחושדם שהקדימהו בכוונה ונעשו רשעים וי"ל דודאי מיטעא קא טעו כו'. אעכצ"ל דס"ל להריב"ש דלא אמרינן הכי בגמ' אלא בעדות שבע"פ שהעדים באים עם הבעל דין להעידו בזה אמרי' מסתברא כו' ולא בעה"ח עהש"ט:

(ולפ"ז בנ"ד ג"כ יש לחוש ששט"ר לא ניתן לה כלל כ"א לאשה אחרת ששמה העניא. ולכן ליכא המסתברא הנ"ל לפ"ד העה"ג אבל לדעת מהרשד"ם אפילו בכה"ג אמרינן מסתברא דמ"מ עכ"פ אם נאמר שלא טעו הרי היא מייתי חובה לנפשה ודברי הר"ר חסדאי שבהריב"ש סי' שפ"ה נראה כסברת מהרשד"ם במ"ש דאדרבה היא הנותנת שטעו בודאי כו'. אך הריב"ש שם נראה דלא ס"ל כלל ששייך בזה המסתברא הנ"ל שבגמרא):