א

סימן רצח

הנה אחר כותבי התשו' הארוכה נידון האשה מעניא שנשאת ובהשט"ר מגירושיה היה כ' העניא. עלה בדעתי לחפש עוד צד היתר עפמש"ש ריש התשו' דמוכח שעל כרחך טעו בהשט"ר משום דמסתמא לא מייתא חובה לנפשה ופרש"י והני ודאי מיטעא קטעו וה"נ י"ל כן וא"כ גם המסדר נאמן לומר טעיתי בהשטר ראיה וכמש"ש בשם מהרשד"ם בתשו' סי' פ"ב. אע"פ שדחיתי דטעמי' דרשד"ם משום שמדינא א"צ להרשאה כו' מ"מ י"ל דלא הוצרך לזה רק להאמין השליח בלי חזרת העדים כו' אבל איה"נ אילו היו העדים חוזרים ואומרים טעינו היו מהימנו מה"ט. רק שלכאו' מתשו' העה"ג סס"י ל"ח משמע להיפך שהרי כ' שם דף למ"ד סע"א וז"ל אמנם אם יברר השליח ע"י עידי ההרשאה בעצמם שיגידו ויאמרו אמת שטעו צריך פנים אם נאמנים אם לאו משום דעה"ח עהש"ט נעשה כמו שנחקרה עבבד"ד וכיון שהגידו אינן חוזרים ומגידים כו' אבל לע"ד צ"ע כי קרוב הדבר לומר גבי שטר כזה לא אמרי' נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאילו הוה אמרינן בשטר הרשאה דכמי שנחקרה עבבד"ד לה הוו מהימנו לומר אח"כ טעינו. ולא עלתה על דעתו להקל משום הסברא דמסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשי' והני ודאי מיטעא קא טעו ולא שייך כיון שהגיד כו'. וא"כ בנ"ד שהעליתי בתשו' הנ"ל דלכ"ע בשט"ר שעל גירושי' אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי תו לא מהימנו לומר טעינו ולא אמרינן מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה כו' מיהו באמת צ"ל טעמו של העה"ג שהרי סברא זו דמסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשי' הוא תלמוד ערוך והלכה פסוקה בטוש"ע ח"מ סי' כ"ט. וי"ל דס"ל לעה"ג דאנו אין לנו להקל רק כמעשה שהיה בגמ' שם פ' אלו מציאות (דף כ"ח) שהיה בעדות ע"פ והבעל דבר הביא העדים לפני ב"ד שיעידו לו זכותו. והרי עינינו רואות שעדים אלו באו להעיד לו. והוא מביאם. הלכך שפיר שייך לומר סברא זו דבודאי היה בטוח בהם שיעידו זכותו ומיטעא קא טעו כו' ומהני להאמין להם לדבריהם האחרונים כו'. משא"כ באותו הנדון שנשאל עליו העה"ג שהיה עדות בשטר. דהיינו שהשליח הביא גט עם הרשאה. וההרשאה היא מנגדת להגט ששם שמות עידי הגט לא כמ"ש בגט כו'. ע"ז לא אמרינן סברא זו דמסתברא כו'. משום דלא ברירא לן מילתא כלל שההרשאה ניתן לו על גט זה. דאע"ג שאנו רואים שהוא מביא לו ראי' הרשאה זו. אבל ל"ד ממש להמעשה שבגמרא דהתם בגמרא מלבד שאנו יודעים שהוא הביא העדים עוד זאת ראינו שהעדים באו עמו להעיד לו ע"ז ומסתמא לזכותו באו. אבל בנדון של העה"ג יש לחוש החששא שהזכיר שם אחר סיום תשובתו בשם חותנו הגאון הצ"צ דלמא הבעל עשוהו שליח לגרש בגט שחתומי' עליו העדים הנז' בהרשאה והרי אין אותו הגט ביד השליח ובמה תתגרש כו' ופי' דבריו שאנו חוששי' שהגט שנתן לו הבעל נאבד ממנו ואותו הגט היה עדיו כמ"ש בההרשאה. וגט זה שבידו זייף הוא כו' וכמ"ש ג"כ העה"ג שם ד"ל ד"ה ולא נשאר. והשתא לפ"ז ל"ד כלל להמעשה שבגמ'. שהרי לא ראינו שהעדים באו להעיד דאם משום שיש בידו הרשאה. הרי י"ל שבאמת הרשאה זו היה על הגט שאבד וא"כ ליכא כלל סברא זו דמסתמא בטוח היה שלא יעידו חובתו. דבודאי הכא עיקר עדותם לזכותן היה להעיד לו על הגט שניתן לו אלא שאבד גט זה והוא בא לרמות בהרשאה זו על גט שזייף הוא כו'. וא"כ כיון שיש לחוש שעשה כן לזייף וסבור היה שיצליח לו זיופו כמ"ש העה"ג. אין שייך לומר כלל מסתברא לא מייתי כו' דאטו אין לחוש שאדם עשוי לזייף לו ראי'. ול"ד לעובדא שבגמרא דליכא חשש זיוף כיון שמביא עדים לפנינו שיעידו לו בב"ד רק שיש לחוש שהיה סבור שיעידו זכותו והם נתכוונו להעיד חובתו ע"ז אמרי' שפיר מסתברא דמסתמא בטוח הי' שלא יעידו חובתו ומהרשד"ם שלא חשש לחששא זו של העה"ג י"ל דהטעם משום שבנדון שלו השינוי ניכר שבהגט הי' כ' בן ראובן ובהרשאה כ' בן שמעון הלכך זהו חובתו ממש ומדוע מביא זה מסתמא אמת הוא שהיה טעות. דמ"ש בההרשאה ועדיו החתומים בו כו' לא קאי על הגט רק על ההרשאה וכמ"ש בתשו' צ"צ סי' ק"י להקל לגמרי מה"ט משום דחשוב זה טעות דמוכח ונראה לעין שבזה טעה הסופר כיון דאתרמי שמות אלו כשמות העדים החתומי' על ההרשאה כו' ע"ש. הלכך אף לדעת עה"ג דלא הקיל לגמרי מה"ט עכ"פ אין לומר כ"כ ע"ז לא מייתי חובה לנפשי' כיון שיש כאן סברא מעליא לומר דהוה סלקא אדעתי' שיאמינו לו שטעו העדים כו'. מיהו המעיין בעה"ג נ' דלאו מה"ט אתי עלה. ואפשר חולק על דינו של מהרשד"ם. ובהא פליגי דמהרשד"ם דייק מלשון הגמ' לא מייתי אינש חובה לנפשי'. אלמא דעיקר ההוכחה אנו עושי' מן הבעל דבר המביא את העדים שמסתמא אינו מביא חובה לנפשו וכדאי אומדנא זו להאמין אח"כ להעדים שלא יהי' חשש משום כיון שהגיד כו'. הלכך אף גם במקום שיש חששא שמא הבעל דבר הביא זה ע"י זיוף מ"מ עכ"פ י"ל לא מייתי חובה כו' והעה"ג ס"ל דאין להקל אלא כמעשה שבגמ' שברור לנו שהעדים באו להעיד לו על מעשה זו. משא"כ כשיש חשש זיוף לא סמכינן ע"ז כ"כ לכן אפשר שהעה"ג לא היה מיקל בנדון דהרשד"ם:

(אפשר לחלק דל"ד זה למ"ש בגמ' מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' דהתם אנו רואים שהעדים באו להעיד לו משא"כ היכא שיש חשש שהעדים לא באו כלל להעיד לו על נדון זה כמו בתשו' עה"ג סי' ל"ח):