ז

ומהאי טעמא נמי אין לחוש לחששא אחרת שהיינו יכולים לחוש ולומר שמא בגט היה כתוב העניא ולא מחמת טעות רק שהבעל נתכוין שלא תהיה מגורשת לכן שינה שמה בגט ולא שייך לומר בזה מ"ש בירושלמי שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים דשאני התם מתוך שיודע שערעורו בטל שאינו נאמן אבל הכא יהיה נאמן ע"י השטר ראיה שלה שיהיה עזר כנגדה ואע"ג שהגט ניתן בב"ד וחלילה לחשוד את הב"ד שיעשו מעשה כזה אשר לא יעשה בישראל אע"ג שי"ל שסברו שלא יוכל לבוא לידי מכשול מחמת שנצרכת לשט"ר והרי בשט"ר עצמו מבואר ששינו שמה. מ"מ הוא איסור גדול וחלילה לחשוד. רק דהיה מקום לומר שמ"מ ההכרח לחוש לזה כיון בהשט"ר מבואר כן העניא ושנאמר מוטב שנאמר שטעו העה"ח עהשט"ר משנחשוד המסדרי הגט בחשד כזה לא כן דעת הריב"ש ז"ל דס"ל דלא תלינן בטעות אף אם עי"ז נוכרח לומר שהעדים העידו שקר ממש במזיד ונפסלו לעדות ואף לומר שעשו שקר ללא תועלת שיקדימו הזמן שלשים שנה שעדיין לא נולדה זו אז וה"ר חסדאי ז"ל כתב לו דלכך ההכרח לתלות שטעה והוא ז"ל לא שוואי נפשיה הדרנא. והיינו רק משום היסוד שיסד שאין תולים בשום פנים לומר שטעו העדים אא"כ הוא דבר דרובא דעלמא עבידי דטעו בהכי. וכן משמע ממש"ל אות א' בשם תשובת הרשב"א ח"ג סי' ד'. וא"כ ע"פ דבריו אלו כמ"כ י"ל בנד"ז מאחר דשם האשה בשט"ר מדקדקים בו ואינו מצוי לטעות וכמ"ש בתשובת מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א (ושא"ד שם צ"ע דכ' דקיי"ל מעלין וכו' נגד פסק הרמב"ם וכל הפוסקים ומ"ש בש"ע אה"ע סי' ג' דמעלין היינו לתרומה דרבנן) וא"א לתלות בטעות. א"כ ההכרח לחוש גם לחשש זה ששינו שמה בכוונה. אך כ"ז היה מקום לחוש כשלא היה לנו עדים שבגט היה נכתב שמה כדבעי מעניא אבל מאחר שיש שני עדים ע"ז. ועה"ח עהשט"ר אין מעידין כלל על ענין כתיבת שמה בגט כנ"ל א"כ אין כאן תרי ותרי כדי שנחוש לחשש רחוק הנ"ל. והגט כשר בפשיטות דעכצ"ל שעה"ח עהשט"ר טעו בשמה מצד המהירות כיון שלכל היותר אין מעידין רק ששמה העניא וזה ודאי שקר. אבל מנידון איך נכתב שמה בגט אין מדברים כלל רק אדרבה מעידין שקיבלה ג"פ דהיינו ודאי גט כשר. (אבל אם אין שני עדים שנכתב בגט מעניא רק שעדים החתומים עהשט"ר אומרים טעינו יש לומר דלהריב"ש אין נאמנים משום שאין הכרח כלל שטעו ממנ"פ היינו או בהגט או בהשט"ר כי י"ל שלא טעו כלל רק לחשוד ששינו כו' וכמו בנדון דהריב"ש כמש"ל):

קיצור. (גם מה"ט אין לחוש עוד חשש שבמתכוין שינה הבעל כו'. ועי' מזה לעיל אות א'):