ה

אך יהיה איך שיהיה לענין המסדר החתום על השט"ר אם נאמן לומר טעיתי. אבל מ"מ יש להקל בנד"ז מטעם אחר שכיון שיש לנו שני עדים המעידים שבהגט היה כתוב מעניא. א"כ אין לחוש כלל. (ומתוך זה י"ל שגם המסדר יהי' נאמן לומר טעיתי). דהנה כיון שיש שני עדים המעידים שבגט כתוב מעניא א"כ אין לחוש רק כשיש שני עדים אחרים המכחישים אותם ממש לומר שבגט היה כתוב העניא והגט פסול שאז אמרינן מאי חזית דסמכת אהני האומרים נתגרשה סמוך אהני האומרים לא נתגרשה. ואז ה"ל ספק אשת איש והבא עליה באשם תלוי קאי. אבל כל שאין לנו עדים מכחישין אותן ממש בבירור גמור אין לחוש כלל. וכדמוכח מההיא דרפ"ד דסנהדרין (דל"ב א') שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה כו' ובנד"ז הרי עה"ח עהשט"ר אינן מכחישין אותן כלל. שאיך תאמר שהן מכחישין אותן לומר לא נתגרשה משום שבהגט הי' כתוב העניא וא"כ הגט בטל. הרי אדרבה כל עדותן הוא לומר שנתגרשה אשה זו רק שכתוב בהשט"ר העניא. אבל בעיקר העדות מעידין הן ג"כ שנתגרשה כד"ת. והשתא ממה נפשך אם נאמין לאשה זו ששמה שם היה גם כן מעניא כמו שיצתה מכאן בשם זה וכמו שמעידין שני העדים הנ"ל האומרים שבגט כ' מעניא דמבואר מהן בפשיטות עכ"פ ששמה מעניא ואין מחלוקת בזו כלל ולכאורה נאמנת היא בזה כדמוכח מהמשניות ספט"ו דיבמות האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת והיינו משום דלא מפקה נפשה מחזקתה כו' וע"ש בכמה דינים כזה. וא"כ אם נאמין לה כן ששמה שם מעניא. ונאמין ג"כ שנתגרשה שהרי ע"ז יש שתי כתי עדים שנתגרשה כד"ת. ורק באנו להמשיך איסור משום שבשט"ר כ' שנתגרשה האשה העניא מוכ"ז. ושמא הי' כתוב כן בגט ע"פ טעות ע"ז י"ל כיון שאין מהשט"ר הכחשה גמורה על שבהגט כתוב מעניא א"כ א"א לבטל דברי שני העדים האומרים שבגט כתוב מעניא די"ל שבהשטר ראי' טעו. אף דלא תלינן בטעות היינו על מה שהן מעידין בפירוש אבל כאן אין מעידין כלל שבהגט כתוב העניא הלכך אין זה ענין לתרי ותרי המכחישים זה את זה דהיינו כשמכחישין זא"ז בבירור משא"כ הכא ועיין בהריב"ש סס"י קכ"ז במ"ש ועוד י"ל שאפילו יש הכחשה בין עדות הראשונים לעדות האחרונים שאלו אומרים שביטל והאחרונים אומרים שלא ביטל יש לנו להאמין לראשונים לפי שאלו הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו וכל הצריך בו ודייקי בעדותן טפי והאחרונים לא הוזמנו כו' יעו"ש שהאריך בזה. והדברים ק"ו לנ"ד שאלו מעידים בבירור שבגט כתוב מעניא ועה"ח על השטר אין מעידין כלל להפך כי אם שיש להוכיח מתוך דבריהם כן דיש להאמין להעדים המעידים שבהגט כתוב מעניא. ואף המחמירים בהגט שבהריב"ש יודו כאן. די"ל דדמי למ"ש הריב"ש שם מהא דפרק שני דכתובות (דכ"ג) שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה כו' דאע"ג דדיירי בחצר אחד כו' ואע"ג דהתם אמרינן דלכתחלה לא תנשא היינו כו' ע"ש בהריב"ש. והתם היינו משום די"ל שאין זה הכחשה משום דעבידי אינשי כו' אף שלכאורה הוי הכחשה עכ"ז כיון דאפשר כו'. וכמ"כ י"ל בנ"ד כיון שאין אומרים שבגט כתוב העניא אין זה הכחשה כלל. ועוד כיון שעדים החתומים על השט"ר הן המסדר וא' מעדים החתומים על הגט א"כ ממ"נ נפל אצלם טעות או בעת כתיבת השט"ר או ח"ו בכתיבת הגט. ולכן אני אומר כיון דעכצ"ל שעה"ח עהשט"ר טעו עכ"פ בודאי בכתיבת שמה יען ידוע שמה מעניא והם כתבו עליה העניא. וא"א כלל להמלט לומר עליהם שלא טעו כי טעו בודאי. אלא שבאנו לספק מהיכן נמשך להם טעות זה אם מהגט שלפי שטעו בגט וכתבו העניא לכך כתבו ג"כ למחר בהשט"ר העניא. אם שהם טעו בהשט"ר לבדו מחמת מהירות וכ' העניא לפי ששם זה מורגל יותר אבל בגט נכתב מעניא. וא"כ אפילו אם היה זה ספק שקול או אפילו היה הספק נוטה לצד החומרא טפי. עכ"ז כשיש לנו אח"כ שני עדים שבגט לא היה שום טעות ונכתב מעניא למאי ניחוש לה. שהרי נתבאר ומוכח מהברייתא דרפ"ד דסנהדרין הנ"ל שמספיקא אין בנו כח לפסול עה"ח על השטר וחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ט. ואיך נפסול ונכחיש העדים המעידים שבגט כתוב מעניא משום הנך החתומים על השט"ר וכתב בו העניא כיון שעדותן מסופקת דע"כ טעו ומאי חזית לומר שטעו בכתיבת הגט מוטב לומר שטעו בהשט"ר כדי להשוות העדים להדדי ועכ"פ מספיקא אין עושין העדים המעידים שבגט כתוב מעניא מוכחשין. ועוד שהרי שני עדים מהימנו אפילו להוציא מחזקה ודאית ולד"נ כש"כ לברר הספק היכן נפל הטעות. וכש"כ שאפילו בלא עדים הללו עצם הספק נוטה לצד הקולא טפי. משום שבגט כמעט בלתי אפשרי שיפול טעות כזה שמדקדקים מאד בכתיבתו והכתיבה בכתב אשורית וקורין אותו כמה אנשים איך לא ירגישו בטעות כזה. משא"כ בשט"ר שכותבים אח"כ לראי' בעלמא במהירות וגימאשעכטש יוכל לפול הטעות בקל. ועיין בכנה"ג ח"מ סי' מ"ג בהגהת הב"י אות י"א וז"ל כי היכי דתלינן הטעות בענין ה"נ תלינן הטעות בכתיבה הראנ"ח ז"ל ח"א סי' ק"י הר"א ששון ז"ל סי' ל"ו ול"ז עכ"ל. ולתלות הטעות במהירות הכתיבה ודאי שייך רק בהשט"ר לא בהגט. ולדעת תשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה יש לסמוך ע"ז לתלות הטעות במאי דשכיח. ועוד דהכא אפילו אם טעו בהגט מ"מ ישאר התמיה על כותבי השט"ר למה כ' העניא ולא הרגישו שאין זה שמה ואף אם ראו כן בהגט אדרבה היה להם להרעיש שהגט פסול ועכצ"ל שהם טעו ושגו בהשטר ראיה ממעניא להעניא מצד המהירות. א"כ כיון דמוכרח שהן ודאי הטועים מנ"ל לבדות טעות על סידור הגט. א"כ בלאה"נ קרוב הדבר מאד שלא לחוש שהטעות היה בהגט (אם לא שהיינו חוששים שמא לא נתגרשה אשה זו כלל והשט"ר ניתן לאשה אחרת ששמה העניא) אבל פשיטא כשיש שני עדים כשרים שבהגט לא היה טעות מה לנו לדבר בזה. ועוד ראיה מהא דכתובות (פ"ב די"ט סע"ב) ת"ר שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים וכתב הר"ן שם מסתברא דקרעינן ליה לשטרא דנאמנים לגמרי משמע ועי' מזה בב"י בטח"מ סי' מ"ו סל"ג. ולכאורה קשה כיון מדאורייתא א"צ קיום דעה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ מדאורייתא ה"ל כמו תרי ותרי. רק מדרבנן השנים האחרונים נאמנים לגמרי משום שצריך קיום. וא"כ איך מאמינים להם לגמרי. וכ"ש לרשב"א שבהג"א שם דמוקי לה בעידי שובר. א"כ פי' נאמנים היינו שהשובר אינו כלום ומוציאין ממון מהלוה וקשה אמאי. כיון מדאורייתא השטר כשר ה"ל תרי ותרי. ועכצ"ל כיון מ"מ בהשטר אינו מפורש שלא היו אנוסים ולא קטנים. א"כ אף שמדינא השטר בחזקת כשרות מ"מ כששני עדים פוסלים אותו נאמנים:

קיצור (אך כיון שעה"ח עהשט"ר אין מעידין כלל בהדיא שבגט היה כתוב העניא ח"ו רק דמוכח כן. א"כ י"ל שהוכחה אינו נידון כהכחשה ודאית נגד תרי המעידים שבודאי היה כתוב בגט מעניא כדמוכח מסנהדרין (ל"ב א') וכתובות (כ"ג א') והריב"ש סס"י קכ"ז. ועוד דעה"ח עהשט"ר ממ"נ טעו וא"כ ודאי אין בכח עדות כזה להכחיש עדים המעידים בבירור שהגט נכתב כדת):