ד

וכ"ז הוא אפילו לדעת תשו' הר"ן סי' ל"ד והרב"י בש"ע סי' כ"ט שפסקו דטעות שהעדים מצויים לטעות נאמנים הם בעצמן ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכש"כ שבאמת אין דין זה מוסכם כ"כ כמ"ש כת"ר שהרי הרמ"א בסי' מ"ג ס"ח הביא שי"ח ע"ז וכ"כ הע"ש שם. והגם שהש"ך כ' שד' רמ"א צ"ע מ"מ התומים שם חיזק דבריו ושכ"ד הרמב"ן והוא שלא הביא רמ"א דעת החולקין בסי' כ"ט היינו משום דדוקא בעדות שבשטר חולקין משום דדייקי טפי יעו"ש. וא"כ בנ"ד שבאים לומר שהי' טעות בהשט"ר אף את"ל שהוא טעות דשכיח טובא אין נאמני' לפ"ד הרמב"ן שהביאו הרמ"א וע' תומים שם דס"ל שכן עיקר. ועב"ש סס"י קנ"ב שהוכיח מתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' דס"ל כדעה הראשונה שברמ"א סי' מ"ג ס"ח אבל התומים שם דחה ראי' זו דהרא"ש משום חומרא דגיטין החמיר ע"ש. ולפעד"נ אפשר שהרמב"ן חולק על הר"ן אפילו בעדות שבע"פ מהא דכ' בעה"ת בשמו בשער ס"ו הובא בטוש"ע סי' למ"ד ס"ג ואם העידו בסתם דנין הדבר דמוכחשי' והט"ז שם תמה ע"ז שהוא נגד ד' הש"ע סי' כ"ט הנ"ל ותירוצו דחוק ע"כ צ"ל לכאורה כמ"ש בכנה"ג סי' למ"ד בהגה' הטור אות ל"ו על ד' הרמב"ן וז"ל זה הפך ממ"ש הריב"ש סי' תע"ו והביאו רבינו ב"י ז"ל בסי' זה עכ"ל. שהוא תופס במושלם שהרמב"ן פליג על הריב"ש. וא"כ כ"ש וק"ו דפליג ג"כ על הר"ן הנ"ל שבש"ע סי' כ"ט ס"א גבי כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כו'. וא"כ לפ"ז י"ל דחולק ג"כ בדין מש"ש בש"ע וכן בכל טעות שהעדים מצויים כו' דהא בתשו' הר"ן ובש"ע שם משמע דכולהו חד טעמא הוא. ומיהו אין זה מוכרח להשוותן יחד דטעות שהעדים מצויים לטעות בו י"ל דעדיף כדמוכח מהך תברא דפרק ג"פ (דקס"ז סע"ב). והנה במה שפלפל כת"ר בדינו של השער משפט סי' כ"ט סס"ק בי"ת בדין שני כתי עדים המכחישים זא"ז ואח"כ הודו כת אחת לדברי הכת השני דמסיק דאם אמרו שמה שאמרו תחלה היו מוטעים הדעת נוטה דנאמנים וע' בתומים סס"י מ"ו שפלפל שם עמ"ש הב"י שעדים אחרים נאמנים לומר תנאי כו' ואי אי' לד' השע"מ הוה מצ"ל דמיירי שעהש"ט מודים להם. אלא שבלא"ה אין דינו נוגע לנ"ד מאחר שעכ"פ השנים החתומים עם המסדר לא שמענו כלל מהם שאומרים טעינו גם בלא"ה קשה לסמוך עמ"ש מסתברא בלי שום ראי' בדבר גדול כזה שצריך לפנים כו' וגם כת"ר השיב עליו:

קיצור (וכ"ש לפי היש חולקין שהביא רמ"א סי' מ"ג ס"ח י"ל דאין נאמן לומר טעיתי. ע' בשער משפט סי' כ"ט סק"ב יש טענה לצדד בנ"ד דנאמן לומר טעיתי ומה גם בצירוף הטענות דלעיל דלא מייתי חובתיה לנפשי' ומוכח שטעה. ועוד כיון דממ"נ טעה ושכיח טובא לתלות הטעות בהשט"ר וגם יש קצת במה לתלות הטעות ממעניא להעניא וה"ל כמו הנדון דתשו' הר"ן סי' ע"ז ודעת הירושלמי שהביא הרז"ה והר"ן פ"ק דר"ה. א"כ היה מקום לומר שנאמנים לומר טעינו):