ג

והנה לכאורה דבר זה דהיינו אם הטעות בנ"ד הוא דבר שהרוב טועים בו. תלוי במחלוקת הריב"ש סי' שפ"ב עם הר"ן רבו בתשו' סי' ע"ז בהגט חליצה שהיה כתוב ומאה וארבע לב"ע והי' חסר בו מנין שלשים שהריב"ש פסלו מצד שהוא מוקדם וס"ל דגם העדים נפסלי' ואין תולין בטעות להכשירם והסמ"ע בסי' מ"ג והש"ך שם סקי"ז כתבו דאפילו העדים לפנינו ואומרים שטעו אינן נאמנים. והגם שהתומים שם סק"ו כ' דאין ראי' מהריב"ש לזה כבר השיגו בתשו' ב"א סי' קכ"ג דרי"ח ע"ד ד"ה והנה. אבל הר"ן שם כ' דטעות זה נק' שטעו בדבר שהעדים עשוים לטעות. ובתומים שם תמה על הסמ"ע והש"ך שתפסו במושלם ד' הריב"ש והרי הר"ן חולק עליו. גם ב"י באה"ע סס"י קס"ט הביא מחלקותם. ואפ"ל משום דתשו' הרשב"א ח"ג סי' ד' שהובאה ב"י בח"מ שם סי' מ"ג מסייע לכאורה להריב"ש דשם הי' הטעות שעל חמשים ושמונה כתב חמשים ושבע וטעה בזאת מפני שכל שאר שטרות שהי' כותב כתוב היה בהם חמשים ושבע ובחדש תשרי כמ"כ כ' חמשים ושבע ואעפ"כ כ' הרשב"א דכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ואע"פ שאומרים טעות הי' אינן נאמנים וגדולה מזו כ' רס"י ד' הנ"ל לפסול העדים מה"ט שהקדימו הזמן ולא תלינן בטעות להכשירם ואע"פ שהרב הנודע בחסידות חתם בו. וזהו ממש כתשו' הריב"ש ולא כהר"ן. ובודאי שטעות זה הוא מצויים לטעות כמו הנדון של הר"ן דאע"ג דשם בהר"ן הי' השמטה תיבה א' ובהרשב"א הי' חליפין אין לחלק כ"כ בהכי בשגם שטעמו עמו מפני שכל שאר שטרות כו'. וא"כ צ"ל דהרשב"א ס"ל ג"כ דכה"ג לא ה"ל מצויים לטעות דאל"כ אמאי יהי' העדים פסולים וגם י"ל דהיו נאמנין כשחוזרין ומגידין כמ"ש המ"מ ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א לענין שיפורא דירחא וכמ"ש בתשו' הר"ן סי' ל"ד ומ"ז וכנ"ל. ולפ"ז נ"ד נמי שנתחלף מעניא להעניא י"ל דתלוי במחלוקת זו ואת"ל דחליפין גרע מהשמטה שלא יהי' קשה על הר"ן מהרשב"א. א"כ בנ"ד דה"ל חליפין להר"ן נמי ל"ח מצויים לטעות כו'. אך שי"ל דנ"ד הטעות מצוי יותר כיון שהוא רק באות א' ובהריב"ש הי' השמטה תיבה א' מיהו מהסמ"ע והש"ך שכתב הדין שבמקום קל"ד כ' ק"ד משמע לכאורה דאין חילוק ועוד דאע"פ שהוא אות אחד כיון שמעניא והעניא שני שמות שונים הם. ודאי יש דקדוק בזה לכן להרשב"א והריב"ש ודאי לא נק' זה מצויים לטעות. ואין לדמותו לשיפורא דירחא שבגמ'. אך אפילו לדעת הר"ן אשר נתבאר אצלי במ"א שדעתו עיקר יותר מסברת הריב"ש לענין שלא לפסול העדים גבי מוקדם בכה"ג שיש לתלות בטעות כיון דלרבינו שמשון בפי' המשנה פרק בתרא דשביעית גבי שט"ח המוקדמין ולפ"ד הרז"ה פ"ק דר"ה יש להקל יותר שלא לפסול העדים אף כשאין לתלות בטעות כ"א בטענה שלא נתנו לב על הזמן כו' ע"כ אין להחמיר יותר מהר"ן. אך אפילו לדעת הר"ן י"ל דזהו רק שלא לפסול העדים כי אפשר לומר דלהר"ן יש ב' גווני עדים מצויים לטעות הא' דבר שהרוב טועים בו כשיפורא דירחא שבגמרא וכה"ג. הב' דבר שהטעות מצוי ויוכל לפול בו אבל אינו בגדר לומר שהרוב טועים בו ובגמרא נמי אשכחן כה"ג לפ"ד הריב"ש בפי' דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה שבפז"ב (ד"ל) כמ"ש בתשו' סי' רס"ו הובא' ב"י בח"מ סי' למ"ד סעי' ד'. דהטעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא דכירי אינשי. והרי בד"נ לא מקילין בזה ועכצ"ל דלא הגיע טעות זה לטעות דשיפורא דירחא דמקילין בו אף בד"נ. אלא שבד"מ הקילו בזה. מיהו הטור ורי"ו יש להם שיטה אחרת בטעם דדיוטא. ומעכשיו י"ל דהר"ן נמי ס"ל דהטעות ממאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה אינו בגדר טעות שהרוב טועים בו והחוש יעיד ע"ז שבודאי טעות כזה אינו נופל רק לפעמים יכול להיות שיפול טעות כזה. ומש"ה י"ל דמודה גם הר"ן בזה דאין העדים נאמנים להיות חוזרין ומגידין ולעשות השטר מוקדם אם מצד עצמינו אין ידוע שהוא מוקדם. ודלא כהתומים סי' מ"ג סק"ו. (הג"ה. ז"א דלר"ש והרז"ה הרי נאמנין לומר שהשטר מוקדם ועשט"מ פא"נ (דע"ב א') ס"ל ג"כ כן בדבר שאפשר לתלות בטעות משמע אף שלא הגיע למדרגה דרובא עבידי דטעו בהכי. עכ"ה). ולא הקיל בזה הר"ן והש"ע סי' כ"ט אא"כ בדבר שהרוב טועים בו כמש"ל בשם התומים סי' למ"ד סק"י. אלא דאעפ"י שאין נאמנים לשיהיו חוזרים ומגידים דלגבי זה אמרי' שלא טעו תחלה כיון שאין טעות זה שכיח טובא כ"כ. מ"מ לענין שלא לפסול העדים ע"י שהקדימו הזמן במתכוין שפיר תלינן בטעות ולא במתכוין כיון שהוא דבר שמצויים לטעות אע"ג דלא שכיח טובא. שהרי לו יהא דהוי ספק שקול בטעות י"ל דמעמידין העדים אחזקתן. ע' בש"ע סי' ל"ד סכ"ג בהג"ה. וע' בתשו' הריב"ש סי' שי"א שבב"י בסי' ל"ד ס"ה דהנהו קבוראי דפז"ב אין נ' שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ע"ש. ולזאת הר"ן בתשו' סי' ע"ז לא הוצרך רק לשלא יהיו עדים פסולין דאז ממילא השטר חליצה מועיל שמאמיני' שעכ"פ נחלצה ע"ש ולזה שפיר תלינן בטעות אף אם אין טעות זה שכיח כ"כ טובא כנ"ל. ולהריב"ש אפילו לענין זה לא תלינן בטעות אלא דוקא בטעות שבשיפורא דירחא. והנה בש"ך סי' מ"ג סק"ז פי' דעת הטור בענין טעינו בשנת המלך דמהני לענין שאין העדים נעשו פסולים מחמת הקדמת הזמן אע"פ שאינו טעות המצוי כ"כ כשיפורא דירחא. ולכן אין העדים נאמנים לומר שהוא מוקדם ושטעו בשנת המלך כו' יעו"ש. וזהו ממש כמו שכתבתי בדעת הר"ן בענין טעות מן מאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה. וכה"ג חילק התומים סי' מ"ג סק"ז לדעת הרמב"ן אפילו בטעות כשיפורא דירחא דלא מהני רק שלא לפסול העדים. אבל לא שיוכלו לחזור בו כו' ע"ש. וכ' על הש"ך והש"ך השוה להדדי השאלה במה יודע שהשטר מוקדם כו' והשאלה דהעדים יפסלו. וזה אינו ע"ש. ובחנם כתב כן על הש"ך שהרי אדרבה בחילוק זה כבר קדמו הש"ך בענין טעינו בשנת המלך כו' אלא שהש"ך חילק כן על טעות לא עבידי רובא דאינשי דטעו בו. והוא ז"ל הסיע חילוק זה על טעות דשיפורא דירחא כו'. שוב מצאתי בתשב"ץ ח"א סס"י א' ד"ה ושמא יספיקו. ובסוף התשובה ממש שחילק ג"כ בין ענין שלא לפסול העדים דסגי באיזו טענה מה דלא סגי שיהיה עי"ז חוזר ומגיד ע"ש. וממוצא דבר נשמע לנ"ד דבעינן שהטעות יהיה שכיח כ"כ עד שהרוב טועים בו כדי שכשחוזרין ומגידין שנכתב בגט מעניא יהיו נאמנים ואין בזה משום חוזר ומגיד. ודאי דאין לומר כן אפילו לדעת הר"ן והחוש יעיד ע"ז ג"כ שעפ"י רוב כשאדם כותב שם מעניא לא יטעה לכתוב העניא אלא מקרה הוא שיכול לפול כטעות דנפאתה תפאתה שבגמ' ומש"ה אין חוזרין ומגידין דאמרי' שלא טעו תחלה. והר"ן בסי' ע"ז לא הקיל רק שלא לפסול העדים. וראיה לחילוק זה ע"פ שטת הנמ"י פחז"ה בענין א' אומר ק' הלוהו וא' אומר מאתים דב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה. והקשה הנ"י דהא עדות מוכחשת היא ותי' דעבידי דטעו בין מנה למאתים. ובודאי פשוט שאם היו עדים מעידים שראובן חייב לשמעון מאתים ולמחר היו אומרים טעינו ואינו חייב אלא מנה דודאי היינו אומרי' שא"י לחזור דכיון שהגיד כו'. אלמא דלגבי זה שלא לפסול עדים תלינן בטעות אף בדבר שאינו מצוי כ"כ שאם היו העדים חוזרים בהם בעצמן לומר טעינו לא היו נאמנים כו' ועם היות כי יש תירוצים אחרים על קושיי' הנמ"י הנ"ל א' ראב"ן סי' מ"ג ועש"ך רס"י ל"א וע' שט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב ב') בד"ה תרווייהו באשת איש קמסהדי מ"ש בשם תלמיד הרשב"א ה"מ להבא אבל למפרע לא כו' מ"מ למידין אנו עכ"פ מדברי הנ"י דיש מקום לחילוק הנ"ל [ע' מפתח]:

קיצור (אם הטעות ממעניא להעניא חשוב כטעות דשיפורא דירחא הוא מחלוקת הר"ן בתשו' סי' ע"ז והריב"ש סי' שפ"ב והנה הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ד' ס"ל כהריב"ש. אך באמת נראה דגם להר"ן אין טעות זה דומה כלל לטעות דשיפורא דירחא דהתם רובא דאינשי עבידי דטעו משא"כ הכא. כ"א התם מהני שלא לפסול העדים כמו בטעינו בשנת המלך לפ"ד הש"ך סי' מ"ג סק"ז. וכה"ג מצינו בנ"י גבי מנה ומאתים פרק חזקת דמ"א):