א

הנה תחלה יש לדון אם המסדר נאמן לומר טעיתי אף דלכאורה בנ"ד אין נפ"מ שהרי השנים שהיו חתומים עמו על השטר ראיה לא שמענו מהם שאומרים טעינו וא"כ עדיין נשארו שני עדים על שהיה כתוב העניא מ"מ נפ"מ דאם נאמן לומר טעיתי הרי י"ל שמצטרף עם הסופר להיות שני עדים שבהגט היה כתוב מעניא. ואפ"ל דהם נאמנים יותר על איך היה כתוב בהגט כדלקמן אי"ה. והנה כבר האריך בזה כת"ר בטוב טעם ודעת דאין נאמן לומר טעיתי. וראשונה כתב דנ"ד ל"ד למ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעיף א' אבל בדבר שמוכיח שטעה כו' שומעין לדבריהם האחרונים והוא מהש"ס פרק אלו מציאות (דכ"ח ע"ב) אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה. והובא ב"י שם. ופרש"י מסתברא שכן היה דעתם מתחלה ואין בכאן משום מגיד וחוזר ומגיד. ומעל' ביאר דנד"ז לא דמי להמסתברא שבגמ'. אך לכאורה עומד לנגדינו תשו' הרשד"ם חאה"ע סי' פ"ב הובאה בתשובת בית אפרים חאה"ע סי' קכ"ג בהרשאה שנכתב בה ששם המגרש פלוני בן שמעון והמגרש שמו פלוני בן ראובן וכן נכתב בגט כו' ולא עוד אלא שראוי לדון אותו בט"ס וקרוב לזה מצינו בפ"ב דמציעא (דכ"ח ע"ב) אבוה דר"פ כו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה שמעינן מינה אע"ג דקיי"ל כיון שהגיד ואלו כבר אמרו שהוא רמאי עכ"ז מכח הסברא אנו אומרים שטעו ולא שייך בזה כיון שהגיד כו' ובנ"ד נמי אין לך סברא גדולה מזו שהיו שולחין הגט וכתבו בן ראובן ובשטר השליחות בן שמעון אלא שנכרים דברי אמת שט"ס היה כו' עכ"ל. הרי שדימה ההוכחה שבהנדון שלו להמסתברא שבגמרא. וא"כ אמאי לא נימא ג"כ בנד"ז שיש הוכחה טובא שטעו מאחר דנתנוהו לראיה לאשה זו הנק' מעניא שנתגרשה. א"כ אם נאמר שלא טעו ונכתב העניא א"כ היא מייתא חובה לנפשה מאחר ששמה מעניא. ובהשטר ראיה כתוב העניא. ומסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה א"כ מוכח דודאי היה טעות בהשטר ראיה. שנתחלף לו ממעניא להעניא. וא"כ מצד מסתברא הזה יהיה נאמן לומר שטעה. ומ"מ אף שזהו סברא אין ראיה מדברי מהרשד"ם הנ"ל דשאני התם שגיטו מוכיח עליו שהיה טעות בההרשאה. וכעין שאמרו במשנה ספ"ב דגיטין שהכתב מוכיח יען שבהגט מדקדקים היטב היטב בשמו ושם אביו. משא"כ בההרשאה. וכיון דהגט הוא כשר אף אם לא היה הרשאה כלל. ע"כ ס"ל דלא מטילין ספק בהגט מחמת ההרשאה. וזה כעין תשובת הצ"צ סי' ק"י שהביא כת"ר. אלא שבנדון דהצ"צ היה מקום יותר לתלות בטעות סופר כמש"ש תלינן בטעות הסופר שהיה לו להזכיר בההרשאה שמות העדים החתומים על הגט והזכיר שמות העדים החתומים על ההרשאה. והטעות הוא טעות דמוכח. וכיון דהשליח נאמן על הגט אף אם נאבד ההרשאה לכן מחמת הטעות בההרשאה אין מטילין ספק על שליחות הגט כיון שהטעות בההרשאה הוא ג"כ טעות דמוכח. ובהא עדיפא מהא דהרשד"ם ששם אין הטעות מוכח כמו כאן שיש מקום לתלות ממה נצמח הטעות בההרשאה. ולכן אין ראיה מתשובת הצ"צ לנד"ז. דשם יש עדות המספיק מצד עצמו שהגט כשר וישר. והספק נפל רק בההרשאה. לא כן הכא שהטעות נפל בעיקר המעב"ד. אף שאח"כ יש עדות המספיק שהרי אח"כ כותב המסדר מעב"ד שנתגרשה כדת בשמה מעניא. ומ"ש תחלה בהמעב"ד העניא היה ט"ס. והטעות בין מעניא להעניא ג"כ קרוב בודאי כמו הטעות שבנדון הצ"צ. עכ"ז שם נפל הטעות רק בההרשאה. שהוא דבר שאין בו צורך מעיקר הדין. ובשעה שנראה הטעות יש עדות המספיק שנתגרשה. אבל הכא היה הטעות בהמעב"ד שהוא עיקר המתירה. והעדות המספיק בא אחר זמן רב י"ל דאינו נאמן לומר טעיתי:

קיצור לכאורה י"ל שנאמן המסדר לומר טעיתי דהא יש הוכחה שטעה דוגמא מ"ש בטוש"ע ח"מ סי' כ"ט אבל אם יש הוכחה שטעה. ובתשו' מהרשד"ם ובתשו' צ"צ סי' ק"י סמך על הוכחה שטעה אף בלי שיאמרו העדים טעינו אלא דשם הטעות רק בההרשאה ולא בהגט עצמו ואף שזה מטיל ספק בהגט ה"ל דוגמת סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ועדיף מינה. משא"כ הכא שהטעות בהמעב"ד המתיר (מ"מ) [איך] יהיה נאמן ע"י שיאמר טעינו:

והגם שיש סברא לומר דליכא למימר עלה מסתברא לא מייתא חובתא לנפשה שהרי לא ידעה מה כתוב בהשטר ועוד שבכנה"ג סי' כ"ט שם בהגהת הטור אות ח' כ' אמ"ש הטור אבל בדבר שמוכיח שטעה ודוקא אם חזרו מעדות תוך שעה אמנם אם היום העידו כו' ואחר יום או יומים חזרו כו' יראה דאינם יכולים לחזור עכ"ל. וכ"ש בנ"ד שהוא אחר חצי שנה. מיהו אפ"ל דמיירי דוקא בעדות שבע"פ מיהו בלא"ה י"ל דהיינו דוקא תכ"ד ע' תשו' ב"א שם ד"ה וראיתי בספר דברי אמת אע"פ שהמחבר שם דחאו וכן באו"ת סי' כ"ט. מ"מ באחר זמן טובא קשה להקל ובפרט שבנ"ד ליכא הוכחה זו שהרי לא ידעה כנ"ל מ"מ אין זו טענה דהרי עכ"פ ניתן לה זה לראי' ולזכות שתוכל להנשא בה ואיך יתנו לה המסדר והעדים דבר שהוא חובה לה אם לא שנאמר שטעו ודימו ששמה העניא או שסברו לכתוב על מעניא העניא משום דהוה ס"ד שהוא קיצור השם וכ"ז דוחק גדול ע"כ הוי הוכחה שטעו בכתיבת השט"ר ממעניא להעניא ולכן מהני לענין שיכולים לחזור בהם ולהעיד שבהגט הי' כתוב מעניא. ועוד שאין זה כ"כ חוזר ומגיד שהרי מתחלה לא הגידו ממש שבהגט הי' כתוב העניא רק דהי' מוכח כן וע"כ כשמוכח שטעו בהשט"ר שפיר יכולים לחזור בהן ולהעיד שבהגט היה כתוב מעניא:

קיצור שאין לומר דלא שייך כאן מסתברא לא מייתא חובה לנפשה משום דהא לא ידעה שכתוב בהשט"ר העניא. דהא עכ"פ המסדר ובית דינו נתנו לה זה לזכות. ועוד שאין זה כ"כ חוזר ומגיד:

ואין לומר עוד שהמסדר והסופר והעדים במתכוין כתבו העני' לשלא תהי' מגורשת והשט"ר שבידה יהי' מוכיח ע"ז ואע"ג דמסקינן ספ"ו דגיטין מעשה לא עבדי כו' היינו להעיד שקר ח"ו. אבל בנ"ד אין מעידין כלל שנתגרשה אדרבה בשט"ר שנתנו לה מבואר שהי' גט פסול מאחר שנכתב העניא ושמה מעניא וע' בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ד' שכ' לפסול העדים מחמת הקדמת הזמן וכ' ואע"פ שהרב הנודע בחסידות חתום בו זאת לא מצינו שנכשיר בכענין זה כו' מיהו א"כ אם באנו לחוש שבמתכוין ח"ו כתבו ודאי י"ל ע"ז מסתברא שלא היו עושין כזאת ח"ו כמו מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' דמלבד שאין לחשוד ח"ו ב"ד והעדים שיעשו כזאת מכמה טעמים עוד זאת הוא ג"כ בזיון גדול והרי אפי' בשטרות העולים בעש"ג אמרו פ"ק דגיטין לא הוו מרעו נפשייהו וכתבין לי' שטרא. כש"כ וק"ו שהב"ד יעשו עול כזה. וצ"ע בהריב"ש סי' שפ"ה וע' בעה"ג סי' ל"ח דס"ל דלא מהימנו לומר טעינו כו' מיהו אף את"ל דמהימני היינו כשהעדים עצמן חזרו בהן. משא"כ בנ"ד שעדיין לא חזרו בהן רק המסדר לבדו ועדות שבטלה מקצתה נ"ל דלא שייך בזה ועדים אחרים אין נאמנים עליהם אף במקום שהם נאמנים והוו תרי ותרי ע' קצה"ח סי' מ"ג סק"ג שעל מ"ש בש"ע ס"ז בהג"ה וה"ה בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים לומר טעינו כ' הוא ז"ל ונ' דהיינו דוקא העדים החתומים על השטר נאמנים במידי דמצויים לטעות אבל עדים אחרים הבאים להעיד בדבר שמצויים לטעות ואין עידי השטר לפנינו בזה הוה תרי ותרי ומהני תפיסה. אבל העדים עצמן נאמנים במצויים לטעות ואפי' תפס מלוה מפקינן מיני' עכ"ל:

קיצור שאין לומר ג"כ שבמתכוין עשו זאת לשלא תהיה מגורשת דזה ודאי מוקצה מהדעת ועדיף מהמסתברא לא מייתא חובא לנפשה. ע"כ י"ל שפיר הוה הוכחה שטעו לענין שיכולים לחזור בהן. וצ"ע בתשו' עה"ג סי' ל"ח מיהו גם אם נאמר דשייך כאן הסברא דמסתברא לא מייתא אינש חובתא לנפשיה היינו כשיחזרו בהן העדים החתומים עהשט"ר ובנד"ז עדיין לא חזרו בו כ"א המסדר:

ול"ד נמי לתשו' מיי' ס' נשים סי' ג' שכ' וה"נ מהימנינן לי' במה שאמר טעיתי ולא נתכוונתי לומר אלא לראובן משום דבידו לגרשה כו' ועוד משום חזקת שליח עושה שליחותו כו' ע"ש והובא בש"ע ה' קדושין סי' ל"ה ססע"י ט' דשא"ה דאיכא מיגו הואיל ובידו לגרשה וחזקה שליח עושה שליחותו ומ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ה וכאן ליכא מיגו אינו מובן שהרי בהדיא מבואר בתשו' הנ"ל הטעם משום מיגו. וכבר השיגו הבית מאיר שם דעושה מהטפל עיקר משא"כ הכא ליכא למימר הכי וכמ"ש כת"ר מיהו חזקה שליח עושה שליחותו יש כאן ביתר שאת כמבואר בגמ' בעירובין פ"ג (דל"ב ע"א) דאף לר"נ דס"ל דלא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו סמכינן על שאין ב"ד מתעצלין בו דב"ד שאני ע"ש. וא"כ י"ל ב"ד בודאי בהכשר נתנו הגט ולכן נאמנים לומר טעינו בהשט"ר ומ"מ אין לסמוך ע"ז דלא דמי להא דתשו' מיי' דשם איכא מיגו וזהו עיקר הסמיכה וחכם א' ר"ל לכאורה דבנ"ד יש צד קולא ע"פ תשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה שהובא בטור אה"ע סי' קכ"ו דעל כרחין טעה או בקביעות החודש או בין שלישי לרביעי ובימי השבוע לא שכיחי אינשי דטעו הלכך תלינן טעותי' בקביעות החדש וס"ל דסמכינן ע"ז עד שאם זינתה בשלישי תהרג ע"ש. וה"נ י"ל כן דעכ"פ ממ"נ היה טעות אם בשעת סידור הגט נתחלף להם בין מעניא להעניא או בכת"י השט"ר וא"כ שכיח יותר שיטעו בכת"י השט"ר שיוכל להיות שפלטה הקולמס מצד מהירות כתב גימאשעכטש שינו אות א' משנתלה שטעו בכ"י הגט שכותבים אשורית שהרי הסופר והעדים צ"ל מכירים שם האיש והאשה וגם שואלים את המגורשת איך שמה. (ומ"ש כת"ר בשם פסקי מהרא"י סי' י"א לחלק אם הטעות מוכח מיני' ובי' כו' י"ל דהיינו אם ודאי יש טעות בגט לא מהני מה שמוכח מבחוץ שהוא ט"ס אא"כ מוכח מיני' ובי'. אבל בנ"ד שהספק ג"כ מבחוץ דהיינו אם היה ט"ס בגט או לא שפיר י"ל דהוכחה דמבחוץ נמי מהני) ואני השבתי לו דלו יהי כן ששכיח יותר מ"מ הרי באה"ע סי' קכ"ו סעי' כ"א הביא הרמ"א לחוש לדעת הריב"ש סי' קי"ז החולק על הרא"ש וע"ש בג"פ דמסיק להקל כהרא"ש מטעם אחר שאינו שייך לנ"ד והש"ך בח"מ סי' מ"ג סק"ז הניח דין זה בצ"ע לדינא אפילו בשטרות וכ"ש בגיטין ס"ל דדעת רמ"א ג"כ להחמיר. במרדכי פ"ק דר"ה מבואר שיש שני דיעות בזה. וע' בתומים סי' ל' תחלת ס"ק י"ג שהקשה טובא על הרא"ש מהמשנה פ' היו בודקין אף דשם ג"כ ע"כ טעה או בימי החדש או בימי השבת כו' ותי' דשאני התם שצריך דרישה וחקירה משא"כ הכא וכ"כ בסי' מ"ג סק"ב. ולכאורה אין התירוץ מספיק דהא גם בד"מ שא"צ דו"ח מ"מ אם הכחישו זא"ז בחקירות עדותן בטלה והיינו אף בחקירות דימי החדש ביום א' אחר רובו של חדש אף שי"ל דממ"נ טעה זה העד או בימי החדש או בימי השבת כו' ובימי השבת לא שכיחי דטעי כו' אעפ"כ לא מהני וע"כ צריך לחלק כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ג דבעדות על פה הוא דאמרינן כן ולא בעדות שבשטר משום דמוכח מתוכו יותר שהוא ט"ס וע' בתומים סי' מ"ג סק"ב דלהריב"ש לא תלינן הטעות בודאי בימי החדש אלא ספק הוא כו' א"כ בנ"ד נמי יש לספק היכן הי' הטעות. ובפרט לפמ"ש כת"ר שאין מוכרח כלל שטעו אלא שבמתכוין כ' העניא כנ"ל א"כ אף לדעת הרא"ש אין קולא. ומ"מ צד הוא להצטרף לטעם הראשון דמסתברא דלא מייתא חובתא לנפשה וכיון ג"כ ממ"נ טעו ושכיח יותר הטעות בהשט"ר יש פנים לומר דמהימן לחזור בו:

קיצור חקירה אם יש ללמוד קולא לנד"ז ממ"ש בתשובת מיימוני לספר נשים סי' ג' והובא בש"ע סי' ל"ה ס"ט דנאמן לומר שטעה. ושיש לומר דלא דמי דהתם איכא מיגו. גם חקירה אם לדמותו למ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה כיון דע"כ טעה כו':