יד

ומיהו י"ל דבנד"ז אין שייך כל זה. דהנה לכאורה הכא איסורא לבועל אינו ספיקא דרבנן כ"א ספיקא דאוריי' ממש דאף שהוא היה אונס שהרי נשאה ע"פ שני עדים שאמרו נתגרשה וכן אמרה היא מ"מ היא ידעה האמת אם נתגרשה אם לא וא"כ מאחר שבאו עדים שלא נתגרשה א"כ לדבריהם היא היתה מזידה. וא"כ אף שהוא היה אונס אסורה עליו מדאורייתא כיון שנאסרה לבעלה הראשון עי"ז מדאורייתא אסורה לבועל ג"כ כמ"ש הב"ש סי' י"א סק"ג בשם התוספות ר"פ כשם (דכ"ז סע"ב) שהביאו כן מהירושלמי ר"פ הנ"ל. וז"ל הוא שוגג והיא מזידה פשיטא שהיא אסורה לביתה גירש מהו שיהא מותר בה אפשר לומר יוצא מתחת ידו ואת אמר הכין כו' עד בה הדבר תלוי אם היתה מזידה אסורה שוגגת מותרת עכ"ל. וכשהבועל מזיד והיא שוגגת ס"ל לירושלמי דמותרת לביתה ואסורה לבועל ועיין מזה בב"ש שם ומעתה הרי לדברי שני העדים דאומרים שלא נתגרשה שלדבריהם היתה היא מזידה א"כ אע"פ שהוא היה שוגג או אנוס מ"מ אסורה לו מדאורייתא. אלא דהא היא אומרת שנתגרשה כדברי שני העדים ראשונים. וא"כ לגבי דידה היא נאמנת כדאיתא בכתובות (דף כ"ב ע"ב) אפילו באומרת ברי לי שאין לבי נוקפי לפרש"י. כ"ש בנ"ד שאומרת שקיבלה הגט בידה ממש. וא"כ כיון בהוא שוגג והיא מזידה דאסורה לבועל הוא משום לתא דידה משום שנאסרה לבעל והרי היא נאמנת לומר שהאמת שנתגרשה. ואף שהבועל אינו יודע האמת מ"מ מאחר דמצד לתא דידיה אין איסור אף להירושלמי שהרי היה אונס ושוגג. והאיסור לו הוא רק משום לתא דידה והרי היא אומרת שנתגרשה והיא נאמנת לגבי דידה. ועיין כה"ג בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב. הגם דודאי לענין קודם שתקבל גט מבעלה הראשון לא מהני ברי דידה לבעלה השני מאחר שאינו ברי לו. התם הוא דהוא איסור עצמי לבעלה השני איסור אשת איש. אבל לאחר שקיבלה הגט שנית מבעלה הראשון דמה שתהיה אסורה לבעלה השני זהו משום כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל ואיסור זה אינו רק בבעילה ברצון ולא באונס ושוגג. וא"כ הכא שהבועל היה אונס ושוגג אין זה איסור עצמי לו אלא נמשך עליו האיסור ממנה לפי שהיא היתה מזידה וא"כ כיון דלגבי נפשה נאמנת לומר שלא עשתה איסור כלל כי היתה גרושה. ממילא שגם על הבועל אין להמשיך איסור זה אע"פ שהוא אינו יודע האמת. ומיהו יש לומר דכשהיא מזידה זהו ג"כ איסור עצמי להבועל דבה הדבר תלוי שכשנאסרה לבעל נאסרה לבועל ואף שהוא לא פשע כלל עכ"ז חשיב איסור לגבי דידיה ממש עד דברי דידה לא מהני כלל אליו כמ"ש בירושלמי יוצאת מתחת ידו ואת אמר הכין. והרי כאן לדברי שני עדים היא יוצאת ע"י זה הבועל מבעלה הראשון שלא נתגרשה ממנו. וקצת ראי' לזה שהוא איסור עצמי דהנה לפי ש"ס דילן בכתובות (דף ט' ע"א) משמע דבה הדבר תלוי לגמרי עד שאפילו הבועל מזיד והיא אנוסה או שוגגת מותרת לבועל ג"כ אם מת בעלה או גירשה. וא"כ לפ"ז בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ונשאת אף שלא לאחד מעידיה רק שהיא אומרת נתגרשה אף דהדין שתצא מ"מ אם יגרשנה שנית בעלה הראשון י"ל לפ"ז דלא תצא משום שאסורה לבועל כיון שבה הדבר תלוי והיא נאמנת לגבי עצמה לומר שנתגרשה. וזה אינו סברא דא"כ אמאי קפסיק בסכינא חריפא דתצא ולא אשמועינן האי חידושא דאם תקבל גט מבעלה הראשון תהי' מותרת לבעלה השני. א"ו דבאמת אסורה לו משום כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל ואף שהאיסור מחמתה מ"מ זה איסור ממש לו ג"כ וא"כ ממילא דברי דידה לא מהני אליו. ולכן תצא אא"כ נשאת לאחד מעידיה. ואפשר שלזה הביא ר' יוחנן שם בירושלמי ראי' והוכחה מהפסוק דלטמאה בה לומר שגם לבועל הדבר תלוי בה דאם היתה מזידה היא טמאה לו אע"פ שהוא הי' שוגג או אנוס. דע"ז שיהי' איסור מצידה לא צריכה קרא מיוחד מאחר דלמדנו קרא דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל א"כ ממילא מובן דכשהיתה מזידה כשם שנאסרה לבעלה עי"ז כך נאסרה לבועל ועוד דמי עדיפא מהבועל דאף שאין הדבר תלוי בו עכ"ז כשהוא מזיד אף שהיא שוגגת אסורה לו להירושלמי כמש"ש אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת הכין כו'. וא"כ כמ"כ וכ"ש כשהיא מזידה אע"ג דהוא שוגג דיש איסור מצידה ודאי ג"כ להבועל וא"כ הקרא דמייתי ר' יוחנן היינו לומר שבה הדבר תלוי עד דחשיב איסור עצמי להבועל ג"כ ונקראת טמאה ממש אצלו. וכמו נושא אשה פסולה לו. וה"נ היא טמאה ופסולה לו ואין שייך קולא מפני שלא פשע דמ"מ היא טמאה לו ממש כשאר אשה פסולה. כמו זונה וחללה לכהן וכה"ג:

קיצור ומיהו י"ל כיון דהכא לדברי שני העדים שלא נתגרשה היא מזידה א"כ יש איסור לבעלה השני מדאורייתא לדבריהם ובדאורייתא אין לסמוך על הירושלמי כיון דש"ס דילן פליג בהדיא ועיין ברב אלפס סוף עירובין שאפילו להחמיר לא חש דעל גמרא דידן אנו סמכינן דבתרא היא ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו משום דקים להו דלא סמכא היא כו' עכ"ל: