יב

ומיהו כ"ז אם בעלה השני הי' דר עמה גם אחר שנודע לו שלא קבלה הגט. אבל אם מיד שנודע לו מזה פירש א"ע ממנה והרחיקה מעליו. א"כ ליכא כאן איסורא דאוריי' לגבי דידי'. דהא מתחלה אונס הי' שנשאה ע"פ עדים. ומוכח בפ"ק דכתובות (ד"ט סע"א) דאפילו היא אנוסה והוא מזיד שריה ליה משום דכשלא נאסרה לבעל מחמת שהיתה אנוסה לא נאסרה לבועל אף שהיה מזיד מכ"ש כשהבועל ג"כ הי' אנוס ומוטעה והיא אומרת ברי לי שנתגרשה. וא"כ כיון שאח"כ כשבאו עדים האומרים שלא נתגרשה לא בא עלי' וא"כ אינו מחוייב לגרשה עתה (שכבר נתגרשה בודאי מבעלה הראשון) רק מדרבנן. ובדרבנן יש לצדד להקל כיון דאיכא תרי ותרי ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"מ בתשו' שבו"י ח"א סס"י צ"ח דע"כ לא אסר שם אלא משום דס"ל דה"ל ספיקא דאורייתא כיון שניסת רק ע"פ עד אחד מיהו דבריו צע"ג דגם ע"פ עד א' אין כאן רק איסור דרבנן כמ"ש בגמרא פ"ק דיבמות (די"א) ואמינא לך אנא סוטה דרבנן וע"ש בפרש"י. א"כ בנ"ד דניסת ע"פ שני עדים אין כאן איסור דאורייתא לכ"ע לגבי דידי' דאונס גמור הי' הלכך אם לא בא עליה אחר שבאו העדים האחרונים אין לאוסרה עליו משום זה. ולגבי דידה אע"ג דאיכא ספק דאוריי'. מ"מ אם אומרת ברי לי היא נאמנת. וממה שקיבלה גט השני אין ראיה דמודה שלא נתגרשה אם בשעה שקיבלה אמרה דאינה מקבלת רק בשביל בעלה השני שאינו יודע שנתגרשה ופירש ממנה. ולצאת לעז הבריות שלא יאמרו שהיא אשת איש. ועיין מזה בתשובת הרא"ש שבב"י סס"י מ"ו. ובהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א. ומיהו אפשר דתליא בהנך תרי לישני דפרק ד' אחין (דל"א) אם בתרי ותרי מעמידין על החזקה דלמ"ד דאפילו בדאורייתא לא מוקמינן אחזקה יש להקל הכא אף דהיתה בחזקת אשת איש כיון דלא מוקמינן אחזקה והספק הוא רק באיסור דרבנן. אבל למ"ד דמדאורייתא מוקמינן אחזקה א"כ ה"ל ספק דרבנן שיש לו חזקת איסור ויש להחמיר. ומיהו אפשר כיון דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה א"כ הם אמרו והם אמרו. אך אפילו בקיום שטרות דרבנן מבואר בגמרא פ"ב דכתובות (דכ"ב ריש ע"א) דבתרי ותרי לא מתכשר ועש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ה. וממון הוא קל לגבי ערוה החמורה כדאיתא במשנה פט"ו דיבמות. אך בתשובת הרא"ש כלל נ"ב סי' ג' הובאה להלכה בטוש"ע סי' קנ"ו ס"ה מבואר בתרי ותרי שהאיסור מדרבנן לא תצא אף שיש חזקת איסור לשוק מדרבנן כל זמן שלא חי הולד שלשים יום. מיהו אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' המתחלת שייך ליו"ד סס"י ט"ו פלפל הרבה בתשובת הרא"ש הנ"ל והעלה דטעמו דאינו חזקת איסור גמורה מדרבנן. ע"ש הטעם. וגם הביא ראיה להחמיר מהא דקדושין (דס"ו) דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי דאע"ג דאיסור שבויה הוא דרבנן וגם יש חזקת היתר. ועי' בית מאיר סי' קנ"ו ס"ה הקשה ג"כ משבויה מיהו התוספות בקדושין (דס"ו סע"א) כתבו אבל ביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא וכ"כ הרשב"א שם וצ"ל כמ"ש הבית מאיר דעיקרו דאורייתא. ועיין מזה בפנ"י שם סד"ה וי"ל דלא אמר. ולפירושו אין ראיה כלל משם. (ואפשר שעד"ז יש לפרש ג"כ ענין מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שביבמות (דצ"ג ב') כלומר אמאי פשיטא לך דהאמת כדברי העדים השניים ולא לדינא קמקשה אמאי תצא רק אהא דמלשון המשנה ואח"כ אמרו לה כו' משמע שסומך ממש עליהם). ומיהו בתוספות בכתובות (דכ"ב ע"ב) ד"ה אנן אחתינן משמע דאפילו לענין תרומה דרבנן לא מהני בתרי ותרי רק משום שי"ל אוקמא אחזקה דהתירא וכ"כ עוד בפרק חזקת (דל"ב ע"א) ד"ה אנן וכ"כ בב"ש סי' ג' סקי"ד בשם עוד פוסקים. ומיהו יש לומר דכ"ז בתרי ותרי שלא נעשה מעשה תחלה ע"פ השנים הראשונים אבל כשנעשה מעשה ע"פ השנים הראשונים הרי לסברת רש"י בכתובות שם י"ל דה"ל כחזקת היתר כמו הא דאסקיני' ע"פ עד אחד חשוב חזקה. אף שהרשב"א והריטב"א בקדושין (דס"ו) כ' כיון דאיכא תרי ותרי חזקה דעל פום סהדי קמאי לאו חזקה היא וכ"כ בשט"מ בכתובות שם בשם הרמב"ן והרא"ה. וגם לפרש"י י"ל הטעם כמש"ש בשם שטה ישינה דהע"א עם חזקה קמייתא דהתירא ה"ל חזקה ע"ש הטעם. מ"מ כיון שכבר הוכחנו דהירוש' ס"ל כשנשאת ע"פ עדים הראשונים לא מהני הכחשה דתרי א"כ נהי דש"ס דילן לא ס"ל הכי מ"מ באיסור דרבנן גם לש"ס דילן אין להחמיר בכה"ג. ועד"ז פי' אאזמו"ר נ"ע בתשו' דלעיל טעם הש"ע אה"ע סי' קנ"ו שפסק כתשו' הרא"ש ובכתובות (דכ"ו ב') גבי כהן אין זה נחשב כנעשה מעשה כמו נשואי אשה. ולפיכך הוצרכו לחזקת היתר. עוי"ל דהתם שאני שכבר חזרו והורידוהו ע"פ השנים. משא"כ הכא שהיא אצל בעלה אין להוציאה מספיקא כתשובת הרא"ש. וכן נלע"ד ראיה לזה ממ"ש הרי"ו נכ"ג ח"ג בשם הרמ"ה בדין מי שהלכו אשתו וגיסו. אבל אמרו עדים האחרונים קיימים היו בשעת נשואין ואח"כ מתו כו' אם נשאת מתחלה בשני עדים לא תצא עכ"ל ועכצ"ל הטעם אע"ג דהיתה בחזקת איסור עכ"ז כיון שהספק עכשיו רק באיסור דרבנן וגם נשאת בשני עדים לא תצא וה"ז דומה ממש לנדון שלפנינו. ולא קשה על הרמ"ה מהש"ע סי' י"ז סעי' נ"ז דהתם מיירי ע"י עידי הזמה וכמש"ל:

קיצור אכן אם פירש ממנה כשנודע לו מהכחשת העדים שלא קבלה הגט. י"ל באיסור דרבנן סמכינן על הירושלמי: