ו

והנה הפנ"י בכתובות שם כתב הטעם בשם הגאון מוהרא"ב משום דכשניסת בהיתר קאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו. ומ"ש הח"צ שזו הסברא דהואיל וניסת יצאה מחזקת א"א הם דברי ר"י בר' ברוך ודחאן ר"י בעל התוס' לקמן (דכ"ו ע"ב) ז"א דבניסת י"ל דלא פליג ר"י ע"ש בפנ"י. והנה כוון הגאון מוהרא"ב לדעת הראב"ן שכתב כן אוקמא אחזקת שהיא עכשיו כו'. ובאמת שסברא זו ממש מבואר לענין חזקה שבדיני ממונות והוא בתשו' הרשב"א שהובא בב"י בח"מ סס"י כ"ט מחודש י"ג וז"ל דשאני התם שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרם זה כו' העמד כרם זה בחזקת זה שהיה מוחזק בה עכשיו עכ"ל הרי אע"ג דהכרם היה בודאי של המוכר תחלה ותרי ותרי נינהו אם הוא של לוקח או לא עכ"ז לא אמרינן אוקי נכסי בחזקת מרא קמא כיון שהלוקח כדין ירד כו' נעשה בחזקת שלו וה"נ כיון האשה נשאת בהיתר ע"פ שני עדים לבעלה השני י"ל שהיא בחזקת השני שניסת לו כמ"ש מוהרא"ב. מיהו לא דמי דהתם לדברי כולם כדין ירד משא"כ הכא לדברי האומרים שלא מת הרי ודאי שלא כדין ניסת לו ואף שלא באו רק אחר הנשואין ובשעת נשואין כדין נשא לאשה זו. ומ"מ אף שאין לזה הוכחה משם עכ"פ יש מקום וסברא לומר כן דכיון שבשעת נשואין כדין נשאת ע"פ שני עדים לכן עי"ז יצאה לגמרי מחזקת אשת איש דבעלה הראשון ונעשית בחזקת בעלה זה השני. וסברא זו ג"כ לדמות חזקת האשה אצל בעלה לחזקת לוקח שדה מבואר בהדיא בירושלמי פרק האשה רבה הלכה ג' אמתניתן ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים כו' בשעה שנשאת בעדות ברורה נשאת כו' עד שהשדה בחזקת של ראובן ע"ש בפי' קה"ע. והוא ג"כ יותר באריכות בירושלמי דכתובות פרק האשה שנתארמלה ה"ב כמה דרבנן דתמן אמרין משעה שיצאת (השדה מראובן לשמעון) בעדות ברורה יצאת כן רבנן דהכא אמרין משעה שנשאת בעדות ברורה נשאת ע"ש ומשם מבואר דכה"ג ג"כ נקרא כדין ירד. ומ"מ בירושלמי שפיר מוכרח סברא זו אבל מתשו' הרשב"א הנ"ל אין ראי' כלל לדין זה כי הנה תשו' זו היא בתולדות אדם סי' רכ"ט ושם כתב וז"ל שלדברי כולם לוקח זה בדין ירד לכרמו ורבי יוסף זה המוכר החזיקו בו בכסף ובשטר ובחזקה כו' שירד לתוכו ברשות הבעלים מעיקרא עכ"ל והובא ב"י בסס"י מ"ו סעי' ל"ו ולפיכך היא בחזקת שלו ועמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות סי' ט"ו. אבל נתנוהו לו בעלים הדר ה"ל כהן בעלים כו' ועי' בתה"ד סי' שכ"א ובקיצור תקפו כהן סי' נ"ז נ"ח וה"נ דכוותה שהבעלים הראשונים התפיסו מדעתם להלוקח. משא"כ הכא שלדברי העדים המכחישים ירד לתוכו שלא כדין. אכן לדברי הירושלמי ודאי מוכרח סברא זו. מיהו באמת ענין הירוש' הנ"ל זהו ממש עובדא הנז' בש"ס דילן בפרק חזקת (דל"א ע"ב) דרבא ורב המנונא ס"ל סברא זו שבירושלמי דכיון שמשעה שיצאת השדה מראובן לשמעון ע"י עדות דאבהתיה בעדות ברורה יצאת לכן אף שאח"כ הביא ראובן ג"כ עדות אבהתיה לא מפקינן משמעון ועד"ז הוא דברי רבי מנחם ברבי יוסי. אלא דבירושלמי מבואר דדין גמור הוא לפי שעי"ז נעשית בחזקת שמעון כיון שבעדות ברורה באת לידו וכדין ירד לתוכה ולכן אח"כ מספיקא לא מפקינן לה מחזקתו ובגמרא דילן מבואר שהוא רק משום זילותא דבי דינא. ועיין תוספות שם ד"ה אבל ניסת וקשה לרשב"א דעל כרחך לאו טעמא משום זילותא דבי דינא כו' וע"כ טעמא דמספיקא לא מפקי לה מבעל כו' ע"ש. ודבריו אמת לשטת הירושלמי. ואפשר היה לדחוק ולפרש ענין זילותא דבי דינא שבגמרא ע"ד הירושלמי דהכוונה שאם לא נעשה מזה החזקה שהחזיקו הב"ד השדה בידו ע"פ עדות ברורה לדין גמור עד שנעשית בחזקתו לכל ספק הנולד אח"כ זהו זילותא דבי דינא. ועי"ז יתיישב קושיית התוספות הנ"ל. וכן משמע קצת בחידושי הרמב"ן שם ד"ה ואם נשאת שפי' טעמיה דר' מנחם משום זילותא דבי דינא ולעיל מיניה בד"ה אנן הביא ג"כ הירושלמי. אך היותר קשה הוא דהא רב נחמן אמר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ועבד עובדא הכי וכ"פ כל הפוסקים הרי מזה מבואר בהדיא להפך דאע"ג שע"י עדות וכדין ירד לתוכה לא נעשית בחזקתו עי"ז וכשבאו אח"כ עדות המכחישים אותם מוקמינן לה בחזקה קמייתא בחזקת ראובן כמ"ש התוספות שם ד"ה אנן. וצ"ל דלא דמי להא דתשו' הרשב"א דלעיל דשאני התם שלדברי כל העדות כדין ירד לתוכה. פי' ברשות הבעלים שהם עצמם הורידוהו לתוכה וברשותם ירד כמ"ש בתשובת הרשב"א סס"י תתקע"ב. משא"כ הכא אע"פ שבשעה שירד לתוכה כדין ירד לתוכה ע"י עדות ברורה מ"מ הרי לדברי העדים שבאו אח"כ שלא כדין ירד לתוכה. וכן מבואר שם (דל"ב ע"א) ג"כ לגבי כהונה דאע"ג דאחתינן ליה ע"פ תרי הדר מסקינן ליה. ואף שיש לחלק קצת דהתם בעובדא דרבא ור"נ הרי גם כשירד לתוכה היו עוררין שזה אומר של אבותי היא ואייתי סהדי דאכלה שני חזקה וגם גבי כהן מעיקרא היה עד א' שהוא כהן. משא"כ גבי נישואי אשה שניסת ע"פ שנים בלי שום עוררין. מ"מ משמעות הש"ס שם שאין לחלק בהכי. אלא דלא מהני כלל מה שבעדות ברורה יצאת מידו. דלא כהירושלמי. ולפ"ז צ"ל טעמא דרבי מנחם בר' יוסי היינו ג"כ רק בנשאת לאחד מעידיה ובאומרת ברי לי וכמו שכתבו התוספות שם בפשיטות. מיהו יש לדחות כי טעמא דרבי מנחם י"ל משום דחייש לזילותא דבי דינא ור"ל דמחמת זה ה"ל בחזקת בעל השני כיון שנשאה ברשות אלא דעכ"ז מוכרח דעכ"פ אנן לא קיי"ל כן ועוד דדוחק גדול הוא לפרש דמחמת זילותא דבי דינא ה"ל חזקה. ועוד שכן משמע בהדיא ביבמות פרק הא"ר (דפ"ח ע"ב) בכולא סוגיא דגם לרבי מנחם לא מיתוקמא רק בכה"ג שנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי. ואי לאו הכי תצא אפילו נשאת קודם שבאו עדים האחרונים. שהרי אחר שתירץ רב ששת דמיירי בשנשאת לאחד מעידיה ובאמרת ברי לי אז דייקא פריך אי הכי מאי למימרא. אפילו רבי מנחם ברבי יוסי לא קאמר כו' משמע בהדיא דגם לרבי מנחם אין ההיתר רק בכה"ג. ותו אמרינן שם היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעידיה ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דדפנו. שמזה משמע בהדיא דאין שום אופן וסברא דבכה"ג לא תצא והיינו אפילו נשאת ואח"כ באו עדים דאל"כ מאי קושיא הרי מצי למימר דמיירי בכה"ג א"ו משמע בהדיא דגם בזה פשיטא ולא צריכא למימר דתצא. וגם מוכח מסוגיא הנ"ל דאין שום חילוק להחמיר בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת מחמת שגם הבעל בא עמהם ואומרים שזהו כיון שאנו אין מכירים אותו כלל אף שיש לתלות מחמת שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן מ"מ לא חמיר כלל מדין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת והוא במדינת הים. דאל"כ מאי פריך עליה דרב אי הכי מאי למימרא אפילו רבי מנחם ברבי יוסי לא קאמר כו' מה ענין ר' מנחם בר' יוסי דמיירי בשאר תרי ותרי לרב דמיירי באתא גברא וקאי ע"ד הנ"ל. א"ו דכיון דלא ידעינן ליה אין שום חומרא בזה על שאר תרי ותרי. ודלא כהראב"ן. וכ"כ בספר הפלאה בכתובות (דכ"ב) דמוכח מסוגיא זו דגם לר' מנחם בר' יוסי ג"כ בעינן דייקא שנשאת לאחד מעידיה. אך מ"ש שכן משמע מסוגיא דפרק חזקת (דל"א ב') דמפרש שם טעמיה דרבי מנחם משום דחייש לזילותא דבי דינא א"כ אין חילוק בעיקר הדין דבעינן ניסת לאחד מעידיה וכמ"ש התוס' שם להדיא. כבר נתבאר שלולי דברי התוספות היה מקום לפקפק בזה ולומר דפי' זילותא דבי דינא היינו כהירושלמי. ועוד דהראב"ן דף קכ"ה סע"ג פי' ענין זילותא דבי דינא שהוא ע"ד מ"ש בגמרא פ"ג דגיטין (דל"ב א') בטלו אינו מהני שאם כן מה כח ב"ד יפה כו' וע"ש דס"ל דאפילו רב נחמן דס"ל בטלו מבוטל מודה כאן כיון דהוי ספיקא ולא דמי להתם דודאי בטל מדאורייתא ע"כ לא מהני מה כח ב"ד כו' ואף שהפוסקים ס"ל דרב נחמן בפ' חזקת פליג אפילו בספיקא ולית ליה בכה"ג סברת זילותא דב"ד וצ"ל דלא דמי להא דהגדילו אין יכולים למחות בגיטין (דל"ג א') מ"מ לרבא ורב המנונא דס"ל טעמא דזילותא דבי דינא גבי ספיקא דתרי ותרי אפילו באיסור א"א שייך לומר כן כמו דאמרינן לרבי בגיטין שם גבי בטלו אינו מבוטל שא"כ מה כח ב"ד יפה. וכדמחלק הראב"ן בין ודאי לספק כו'. וא"כ לפ"ז י"ל דסוגיא דפרק חזקת ס"ל כהירושלמי והיינו לרבא ורב המנונא. אלא דאנן קיי"ל כרב נחמן שם דלא חיישינן לזילותא דבי דינא אפילו בדבר שבממון וכ"ש באיסור אשת איש. ועוד שאם כן ה"ל להגמרא לפרש דמשום זילותא דב"ד מתירין איסור אשם תלוי. וכדרך שהקשו בגיטין (דל"ב) ומשום כח ב"ד יפה שרינן אשת איש כו' וה"נ ה"ל להקשות כן וכי משום זילותא דב"ד נתיר איסור ספק חנק שחייבים עליו אשם תלוי ומאחר שלא הקשו כלל כן עכצ"ל דמיירי הכל כמו סוגיא דכתובות (כ"ב) ובפרק האשה רבה (דפ"ח) דמיירי הכל שנשאת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמו שנתבאר לעיל שזהו דוחק גדול לפרש בענין אחר מה גם שהתוספות פירשו להפך וגם סוגיא דיבמות (דפ"ח) מורה להפך. ע"כ אין ספק כלל דאפילו בנשאת ואח"כ באו עדים אין שום היתר אפילו לר' מנחם אא"כ נשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוספות שם וביבמות (דצ"ג ע"ב). וסוגיא דיבמות (דצ"ג ב') דאמרינן מאי חזית כו' תירץ עוד בהריטב"א שם וז"ל קשה הא אשה זו בחזקת אשת איש קיימא כו' וכי תימא כשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת ברי לי מנלן דמתניתן מיירי בהכי עד דלפרוך הכי בהדיא. וי"ל דקושיא לאו משום תצא אלא משום שאר דברים דקנסו לה ומפקינן ממונא מחזקתו שאפילו נטלה מזה ומזה תחזיר דהא אמתניתן דלעיל קאי וי"ג דבר בה עכ"ל. ומ"ש הלשון וכ"ת כשנשאת לאחד מעידיה צ"ל דשלא בדקדוק כתב כן דהא נתייבמה תנן אלא ר"ל שהיבם ג"כ יודע עדות זו או דקאי אמ"ש בגמרא (דצ"ד א') ונשאת ואח"כ כו' מאי חזית כו':

קיצור. וכ"כ הפנ"י וההפלאה בכתובות שם בשם ר' אברהם ברודא בתשובת ח"צ סי' ב' דכשנשאת ע"פ שני עדים קאי לגמרי בחזקת זה השני שנשאת לו. וכ"ה בירושלמי פרק האשה רבה ה"ג. אך בש"ס דילן פרק חזקת (דל"א) מבואר דלא קיי"ל כן ולכאורה י"ל דרבא ורב המנונא ס"ל כן אך גם זה אינו רק בדבר שבממון ומשום זילותא דבי דינא. אבל בדבר איסור עכצ"ל דמיירי בשנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי. בשגם שכל הפוסקים פסקו כרב נחמן שם אפילו בדבר שבממון לא חיישינן לזילותא דב"ד: