ט

וכ"ז לשטה הראשונה דמהר"א ב"ש אבל לשטתו השניה אף שנקרע ממילא ה"ל כחרס. וכן משמע לכאורה מפלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ב דגיטין דת"ק ור' שמעון בן אלעזר שהביא בתשו' הב"י סי' ו' מוכח לכאורה דגט שנתקרע קרע ב"ד לא מיבטל כלל מהיות גט דאם נתבטל מהו התועלת שידבק הקרעים לרשב"א ואין לומר דת"ק דפוסל היינו מה"ט דא"כ פליגי ת"ק ורשב"א אם הקריעה היא חשוב ביטול הגט או לא וזהו דוחק דממנ"פ אם נאמר שזהו ביטול א"כ מ"ט דרשב"א ע"כ לכאורה י"ל דהקריעה לא חשוב שמבטל הגט. אלא דאע"פ שלא ביטלו מ"מ מצד עצם הקריעה ס"ל לת"ק דנפסל כאילו אינו כלל וכאילו נשרף. ותו לא מהני הדיבוק ולרשב"א מהני הדיבוק וזהו ג"כ כעין שיטת הפר"ח סס"י קכ"ה סעיף כ"א דס"ל דהגריעות והפיסול הוא מצד הקריעות עצמם מה שנתקרע ולא משום שנתכוין לפוסלו ולבטלו. אלא דטעמו מפני שמקום הקריעה כמאן דליתיה ויומשך מזה חומרא וקולא נגד שטה הראשונה דמהר"א ב"ש החומרא שאם נקרע ש"ו אף שלא בכוונה הוא פסול ובטל לפ"ד הרשב"א והיינו אם הקרע הוא במקום התורף אבל בטופס לכתחלה לא תתגרש בו ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה. [וז"ל הפר"ח] דאפילו תימא דכל מה דקרוע כמאן דליתיה דמיא הא התורף נשאר קיים וכי יעלה על דעת שום אדם שאם כתב הגט על חצי הדף והחצי האחר שלא נכתב עליו כלום נקרע קרע ב"ד וכי בשביל קרע זה יפסול הגט וטופס כיון שאינו מן התורה הוי דכוותיה ואל תשגיח בדברי הרב"י שכ' בתשו' סי' ה' הפך מזה דלא נ"ל כלל [עכ"ל]. וכבר כתבתי לעיל דדבריו תמוהים דבגמרא וכל הפוסקים מוכח כהב"י דאף בטופס קרע ב"ד מבטל השטר כנ"ל ע' בבעה"ת ריש שער נ"ז ובהג"א פ' ג"פ סי' כ"א ובהה"מ פכ"ג מה' מלוה דין י"ד לאביי אף שאין הקרע בתורף ולא בזמן כו' שנקרע ש"ו פסול משמע דפסול לגמרי ואינו שטר כלל ותימא על הפר"ח שכ' דנקרע בטופס אף להרשב"א כשר גם מ"ש די"ז ע"ד וראי' לדבר מהא דאמרינן פ"ב דגיטין כו' והא הכא דאית בגט זה כמה קרעים כו' ע"ש. זה נדחה מתשו' הריב"ש סי' שפ"ג התם הוא שהשטר בא שלם לפני ב"ד כו' וה"ל כשטר שנמחק כו' ע"ש. וחומרא דאפילו נקרע כן ש"ו שלא בכוונה פסול ובטל אם הקרע במקום התורף מאחר דהגריעות הוא מצד הקריעות בעצם ולא משום שנתכוין לבטלו. וכן ביאר והבין מדבריו הבית מאיר ומשמע דבטופס אף שנקרע ש"ו בכוונה לא נפסל הגט אף להרשב"א ולהרמב"ם אף שנקרע התורף כשר ע"י ע"מ ואף בנכנס הקרע לתוך האותיות כשלא נשתנה שום אות ע"י הקרע. אבל אם נשתנה שום אות מהתורף ע"י הקרע אף דאיכא ע"מ אינו גט שהרי אין כאן כתב עכת"ד. והנה מדברי הריטב"א דלעיל הוא תיובתא להפר"ח שמדבריו מוכח דפיסול הקריעה הוא משום דה"ל כאילו מבטל את הגט כנ"ל. אך לעומת זה לכאורה יש ראיה לדבריו מהירושלמי דפריך על המשנה שאמרה ועל העלה של זית ולא כמקורע הוא והלא אם מקורע החשש דמבטל את הגט והכא נהפוך הוא שכותב לכתחלה כן. וזהו חילוקו של הריטב"א דאי כתביה לגיטא עילויא בתר דאיקרע כשר בעידי המסירה אבל אי איקרע מדעת הבעל לאחר כתביה בטליה מלגרושי בי'. אעכצ"ל דענין הקריעה אינו ענין למבטל את הגט כי אם מצד עצם הקריעות ע"כ שפיר פריך והרי הוא כמקורע כו' וכן בגמרא (דע"ד א') דאמרינן איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או שאבד. ונתקרע אמרינן בפרק ג"פ (דף קס"ח ב') דהיינו ממילא כו' אלמא דאף שנקרע ממילא אם נקרע ש"ו או במקום התורף פסול והבית מאיר תירץ דשם מיירי שנתקרע עד שגופי האותיות אינן נקראים ואינו מוכרח. ושטה שניה דמהר"א ב"ש זהו כהפר"ח אך לא משום זה לבד שמקום הקריעה הוא כמאן דליתיה אלא כיון שקרוע כן הלא כולו הוא כחרס ואזיל ליה גיטא:

קיצור הפר"ח ס"ל דהקריעה אינו ענין לביטול הגט כלל אלא דמה שנתקרע ש"ו חשוב כמאן דליתי' להרשב"א ושכ"מ מהפלוגתא דתנאי שבתוספתא פרק שני דגיטין ומהירושלמי גבי עלה של זית ולכן אפילו נתקרע ממילא פסול ומהר"א ב"ש בשטה שנייה ס"ל דאין הטעם משום שמקום הקריעה הוי כמאן דליתיה אלא כיון שנקרע כן נעשה כולו כחרס ואזיל ליה גיטא: