ו

והנה מהר"א ב"ש כתב לפי שטתו הראשונה שהקריעה הוא כמבטל השטר והגט כתב שי"ל דדוקא כשהבעל בעצמו קרעו. אבל אחרים שלא מדעת הבעל אין יכולים לבטל הגט ע"י קריעה וא"כ לשטתו אפשר שיש לדמות זה למ"ש במשנה פ"ז דכלאים משנה ד' ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כו' וע"ש בפי' הר"ש ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים כו' והוא סברת ר"י פ"ח דיבמות (דף פ"ג ע"ב) בתוס' שם וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רצ"ו ס"ד והטעם דפסק כר' יוסי ור' שמעון נגד ת"ק הוא משום דשמואל פסק כן בפ"ח דיבמות (דף פ"ג ע"א) וגם רב אדא אמר רב דהלכה כן אע"ג דרב הונא אמר רב דאין הלכה כן מ"מ כיון לרב אדא רב ס"ל כשמואל עדיף טפי וע' כה"ג בחולין פא"ט (דף נ"ג ע"ב) לענין דרוסת הזאב בגסה ועיין בכ"מ פ"ה מה' תרומות דין ח' שהוסיף עוד טעם משום דבירושלמי משמע דרב ס"ל דהלכה כן ויש להקשות על הרמב"ם והש"ע דהא בדין הנזכר בגמרא בחולין ס"פ השוחט (דף מ"א) לא כתב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא משום דלא נתכוון אלא לצערו הא לאו הכי אדם אוסר דבר שאינו שלו כמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' שחיטה דין כ"א והוא בגמרא פ"ב (דמ"א א') דהיינו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ ישראל לצעורי קא מכוין וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ד' סק"ז וז"ל ודע שפסקו הרא"ה והר"ן כמ"ד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל דעת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ושא"פ לפסוק כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל ועיין מזה בתה"א בית א' סוף שער א' ובמ"ה שם די"א ע"א כ' דלא קיי"ל גבי כלאים כר' יוסי ור' שמעון. הרי ס"ל דהא בהא תליא. וא"כ הרמב"ם שפסק כר' יוסי וכר' שמעון פ"ה דכלאים כנ"ל איך כאן ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפ"ל דבאיסור כומ"ז מחמיר הרמב"ם או י"ל עפמ"ש הר"ן ס"פ השוחט דאף למ"ד שאין אדם אוסר כו' מ"מ באכילה אסורה כו' דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה ע"י שחיטתו כו' ע"ש. ומה"ט הוצרך הרמב"ם לומר שלא נתכוין אלא לצערו כדי להתירה אף באכילה ושוב נראה דע"כ צריך לחלק מדינא ממש בין הא דכלאים פ"ז מ"ד הנ"ל ובין הא דספ"ב דחולין דהא ספ"ב דחולין (דף מ"א ע"א) מבואר דמאן דס"ל בענין השוחט בהמת חבירו לעכומ"ז לא אסרה משום שאין אדם אוסר דבר שאינו ס"ל כריה"ו בן בבא וריה"ו בן בתירא דעכומ"ז שניסך יינו של ישראל יכול לומר לו הישראל לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ולדבריהם כל יין של ישראל ששכשך בו עכומ"ז מותר בהנאה משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושמואל ס"ל בהדיא דאסור בהנאה פרק ר' ישמעאל (דנ"ח ע"א) דההוא עובדא דהוה בנהרדעא ואסר שמואל כו' ע"ש. והרי שמואל פסק פ"ח דיבמות כר' יוסי ור' שמעון דכלאים הנ"ל. והחילוק י"ל פשוט דהתם עשה מעשה ממש בשל חבירו וע"כ דוקא אסרה אבל במסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו י"ל שנק' אין עושה מעשה בשל חבירו. וראיה לזה ממ"ש בירושלמי שם מה פליגי במסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו. אבל המסכך את גפנו של חבירו ע"ג תבואתו כ"ע מודים שהאוסר נאסר ופי' הר"ש דהיינו משום דעבד מעשה בגפן חבירו הרי כשעושה מעשה ממש בשל חבירו גם ר' יוסי ור' שמעון מודים דאוסר ולכן צ"ע על המשמרת הבית דלעיל למה הוצרך לומר דלית הלכתא כר' יוסי כו'. אך קשה ע"ז דר' יוסי הביא ראיה במשנה ממעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו והרי התם עשה מעשה גמור בהכרם שאינו שלו אפ"ה אינו אוסר ויש לתרץ דמ"מ לא עשה מעשה רק בהכרם ולא בהגפנים. משא"כ במסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו שעושה מעשה בהגפנים של חבירו ממש. ומעתה בנד"ז שהרב עשה מעשה גמור בהגט שקרעו ש"ו י"ל דלא דמי למסכך גפנו כו' ושפיר יוכל לבטלו עי"ז ומה גם דקריעת המסדר הגט השוה מהר"א ב"ש לקריעת הבעל כמש"ל. ומ"מ הרי יש דעות דאין אדם אוסר דבר של חבירו אפילו במעשה כנ"ל בשם הרא"ה והר"ן והנה הרב"י בתשו' סי' ה' ו' מדיני גיטין הביאו מהר"א ב"ש בתשו' סי' למ"ד והכנה"ג סי' קכ"ה בהגהות הב"י אות כ"ו דבמקום עיגונא סמכינן אהרמב"ם והתיר בנקרע אפילו ע"י ב"ד לחזור וליתנו לה בעידי מסירה. ועכצ"ל דס"ל שע"י הקריעה לא נתבטל מהיות גט ומיירי שלא נתקרע מדעת הבעל וס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר של חבירו אף ע"י מעשה א"נ אף למ"ד דאדם אוסר כו' ע"י מעשה זהו כשנתכוין ודאי לאסור אבל הכא י"ל שהב"ד לא נתכוונו לבטלו מהיות גט כי הטעם שנוהגין לקרוע הגט פי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' ת"מ בשם מהרא"י משום שלא תגבה האשה בו פעם שני ב' משום דבשעת הגזירה הוכרחו לקורעו כו' ג' כדי שלא יבא ליד הבעל ויערער עליו כו' וכל זה י"ל שאינו שייך לבטל הגט ממש ובאינו מתכוין בפי' לבטלו אין זה מעשה גמור שיבטל את של חבירו כו' וכמו פ"ב דחולין (דף מ"א א') דבישראל תלינן דלצעורי קא מכוין ואינו אוסר דבר של חבירו אפילו עושה מעשה ממש בשל חבירו. אך קשה איך יתרץ תלמוד ערוך בגיטין פמש"א (דף ע"ד א') איכא בינייהו שנתקרע הגט כו' דמשם מוכח בהדיא דכשנתקרע תו לא מהני עידי מסירה וכמ"ש רש"י שם כבר אזל ליה גיטא משמע דכמאן דליתא דמיא וכ"מ בתוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א) ד"ה קנויה דאם נקרע או אבד הגט כו' הרי בנקרע ה"ל כאבד וכמ"ש בתוספתא דגיטין פרק חמישי. ובבית מאיר סי' קכ"ה סכ"א תירץ דשם מיירי דנתקרע עד שגופי האותיות אינן נקראים עכ"ל ולפמ"ש בג"פ ס"ק ק"ב הב"י לא הכשיר אלא בשלא נקרע שום אות מהתורף:

קיצור בתשו' מהר"א ב"ש פי' שטה אחת שאחרים שלא מדעת הבעל אינן יכולים לבטל הגט ע"י קריעה וא"כ יש לדמותו למ"ש ר' יוסי ור' שמעון פ"ז דכלאים מ"ד אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ויש להקשות דהרמב"ם וש"ע ס"ל כמ"ד פ"ב דחולין (דף מ"א א') דאדם אוסר דבר שאינו שלו ובמ"ה בית א' ש"א די"א ע"א משמע דהא בהא תליא ויש לחלק בין עושה מעשה בשל חבירו ממש כההיא דפ"ב דחולין ובין הא דכלאים שאין עושה מעשה בשל חבירו ממש ומ"מ י"ח אפילו בעושה מעשה בשל חבירו ממש. ועוד דכאן י"ל שלא נתכוונו בהקריעה לבטל הגט. ודומיא דלצעורי קא מכוין ספ"ב דחולין. והא דמוכח בגיטין פרק מש"א דכשנתקרע הגט בטל לגמרי י"ל שנתקרע לגמרי עד שהאותיות אינן נקראים. או שם מיירי שנקרע מדעת הבעל והב"ד: