ב

וגרסינן בגמרא פרק ג"פ (דקס"ח ע"ב) נקרע (ע"י אדם) פסול נתקרע (מעצמו) כשר. היכי דמי נקרע היכי דמי נתקרע. א"ר יהודה נקרע קרע של בית דין. נתקרע קרע שאינו של ב"ד. לכאורה אינו מובן מאחר דהרשב"ם פי' דהחילוק בין נקרע לנתקרע היינו בין נתקרע ע"י אדם פסול ואם נתקרע מעצמו כשר. א"כ מאי קאמר רב יהודה דהחילוק הוא אם הקרע של ב"ד כו'. הלא אם נקרע בידי אדם פסול אפילו אינו קרע של ב"ד. ואם נתקרע ממילא כשר אפילו הוא כעין קרע של ב"ד. אך יש ליישב דבריו ע"פ תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' למ"ד דדברי רב יהודה ואביי היינו כשאינו יכול לעמוד על הקרע אם הוא בסכין (ר"ל ע"י אדם) או אם נקרע ממילא ובהא קא יהיב גמרא סימנא להבחין בין נקרע ממילא ובין נקרע מחמת פרעון (דהיינו ע"י אדם) וקאמר אביי דכל קרע שלא נעשה בסכין צריך שיהיה שתי וערב ואי לא תלינן דממילא נקרע אבל קרע שיש לעמוד ולהבחין שבסכין נקרע אפילו אינו שתי וערב אין לך ריעותא גדולה מזו עכ"ל והביאו הטור ח"מ סי' נ"ב ס"ד. ולפ"ז אתי שפיר דברי רשב"ם דנקרע פסול היינו משום שהוא ע"י אדם. ונתקרע דכשר מפני שהוא ממילא אך בקרע שאין אנו יודעים אם נקרע ע"י אדם אם ממילא אז יהבי רב יהודה ואביי סימנא. ולכן ס"ל להרא"ש דכל קרע שהוא ודאי ע"י אדם כשניכר שנעשה בסכין אז אפילו לאביי דמכשיר כשאין הקרע שתי וערב הכא פסול. וכתב הט"ז שם סי' נ"ב דה"ה אם ניכר שנעשה ממילא ולא ע"י אדם כגון אם נקרע בכפליו וניכר שנעשה מעצמו כדרכו שמונח זמן רב או משמשו בידים פשיטא דכשר בכל גווני אפילו נקרע לגמרי שתי וערב ואינו מעורה אפילו קצתו ואי ניכר שנעשה ודאי בסכין פסול בכל גווני אפילו מעורה קצתו ולא נקרע שתי וערב כו' אבל במקום שיש ספק כו' אם נעשה ממילא או בסכין אז הוויין חילוקים דרב יהודה ואביי הנזכרים בסימן זה עכ"ל. אך קשה דאם נאמר דנתקרע ממילא כשר אפי' קרוע שתי וערב א"כ איך קאמר בגיטין פרק מש"א (דף ע"ד א') איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או שאבד כו' אע"פ שנקרע הגט או שנאבד כו' מאיזו טעם פסול בתרווייהו בין בנקרע בין בנתקרע כיון דנתקרע היינו ממילא א"כ אינו פסול כלל בשאר שטרות וא"כ ה"ה בגיטין דהא להרמב"ם דלעיל סעיף א' קיל גיטין בזה משאר שטרות וגם להרשב"א שוין הן. ומזה משמע לכאורה דכל שנקרע קרע ב"ד אפילו ממילא פסול ולא כהט"ז רק שהרא"ש כוונתו דכל שניכר בידי אדם כגון שניכר שנעשה בסכין אז פסול אפי' לא נקרע שתי וערב. אבל להפך להקל בקרע כקרע של ב"ד כשנעשה ממילא י"ל דאין לנו. משום דכשנעשה בו כקרע של ב"ד הרי הוא כמאן דליתא ונעשה כחרס ואף שנעשה ממילא ה"ז כאילו נשרף ממילא. וה"נ כשנעשה בו קרע כזה אשר קרע כזה מפורסם לביטול השטר אפילו נעשה כן ממילא הרי נעשה כחרס. והנה מקור דברי הט"ז כמדומה נובעים מדברי הדרישה סי' נ"ב שכתב וז"ל לכאורה נראה דאם ניכר לפנינו דנקרע בכפליו אף שנקרע לגמרי לשנים כשר כו' והקשה לנפשיה ממ"ש בעה"ת שער נ"ז חלק א' דין ג' דאם יש עדים שנקרע באונס דינא כמו שנמחק שטר חובו וב"ד כותבים לו שטר אחר במקומו ואם איתא דבנקרע לפנינו לגמרי ואינו מעורה כלל כשר כ"ש זה שנקרע באונס ומאי למימרא י"ל דבא לאשמועינן דב"ד יכולים לכתוב לו שטר אחר מזמן הראשון עכ"ל. אך באמת זה אינו דמשמע בבעה"ת דהשטר פסול שהרי מדמה זה לנמחק השטר או נשרף וכן הכריח בד"מ סי' נ"ב סק"ג ע"פ תשובת הרשב"א סי' תש"ח וכ"כ בסמ"ע סק"ט. וא"כ כיון דנפסל אף שיש עדים שנקרע באונס א"כ לכאורה ה"ה בנקרע ממילא קרע של ב"ד וכ"ד הש"ך שם סק"ח דבנקרע קרע ב"ד אפילו בכפליו פסול כו' והסמ"ע שהקיל בזה וכתב העטרת צבי והאו"ת שכן נוהגין י"ל בכפליו שאני. דניכר לכל שנקרע כן ממילא וכן הדרך א"כ אין זה דומה לקרע ב"ד כלל. אבל כשנקרע קרע ב"ד י"ל אפי' באונס (ואפילו ממילא אם אפשר שיהיה כן) פסול:

קיצור. מהרשב"ם משמע דנתקרע מעצמו כשר. והיינו כמ"ש בתשובת הרא"ש דדברי רב יהודה ואביי היינו כשאינו יכול לעמוד על הקרע אם הוא ע"י אדם או מעצמו. אבל קרע שודאי נעשה ע"י אדם בכל ענין פסול וכ' הדרישה והט"ז דה"ה אם נעשה ודאי מעצמו אפילו כקרע ב"ד כשר. ומיהו בעה"ת שנ"ז כתב דאפילו נקרע באונס השטר פסול א"כ לכאורה ה"ה אם נקרע מאיליו קרע של ב"ד נמי פסול והטעם כיון דהוא כמו שטרות הקרועין שנתבטל כחן. וכ"מ מהש"ך. ומה שהקיל הסמ"ע בנקרע בכפליו י"ל שאני שאין זה כלל כדרך שטרות הקרועין: