ט

ויש להביא שני ראיות לזה. הא' ממ"ש המרדכי ס"פ מש"א סי' תל"א וז"ל אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט כו' והא דלא אזכר הכא מעכשיו משום דכתיב בגט מיומא דנן ולעלם דאל"כ הוי גט לאח"מ עד דאמר מעכשיו עכ"ל העיטור הרי ס"ל דמיומא דנן ולעלם מהני אע"פ שלא אמר כלל מעכשיו וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה"ג ה"ך והמגיד שם האריך בזה והביא גם דברי העיטור הנ"ל. ומצאתי בתשב"ץ ח"א סי' קט"ו שנשאל על מה שהרמב"ם פ"ט מה"ג הביא דברי שמואל ולא פי' דמיירי באומר מעכשיו וכ' לתרץ ע"פ דברי העיטור הנ"ל דבכותב מיומא דנן ולעלם א"צ לומר מעכשיו. (הג"ה אח"ז. ומהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ב בדיני ברירה פ"ב סעי' ט"ז כ' וז"ל פמש"א מי שגירש אשתו ע"ת אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהיה גט ואם לא מתי לא יהיה גט אע"פ שלא אמר מעכשיו ומהיום אפ"ה לכי מיית הוי גיטא אע"פ שבשעת הגט הוה ספק אם ימות או יחיה עכ"ל וכוונתו שאין כאן שום חשש ברירה אבל תמוה האיך הקיל בלא מעכשיו ומהיום הא זהו נגד המשנה (דע"ב א') זה גיטך אם מתי כו' לא אמר כלום וכן פסק בטוש"ע רסי' קמ"ה ואם משום סברת העיטור הרי לא הזכיר סברתו כלל ע"כ דבריו צע"ג ושוב ראיתי שכוונתו שלא אמר מעכשיו ומהיום אלא מעת שאני בעולם וכמש"ש היש"ש בפנים דמ"ה ע"ג עכ"ה). אלא שכתב שלא ראה לאחד מן האחרונים שכתבו זה הלשון של העיטור וע"כ העלה שחולקים ע"ז הפוסקים משום שי"ל דתנאי אם מתי דבע"פ מבטל מיומא דנן שבגט כנזכר סברא זו בגמ' פמש"א (דע"ב ב') לענין זמנו של שטר לר' יוסי דאמרינן דלמא כי מסריה ניהליה בתנאי הדר ביה מזמנא דשטרא. ואח"כ העלה כיון דאסיקנא דאמר ר' יוסי אפי' בע"פ ואמרינן דלא הדר ביה ה"ה לרבנן בכתוב בהדיא מיומא דנן אף שמסרו לה בתנאי דאם מתי ולא הזכיר מעכשיו אמרינן דלא הדר ביה ומיומא דנן קאמר ומ"מ העלה שאין לסמוך ע"ז רק בדיעבד שאם נתגרשה כן א"צ חליצה. הרי שסומך על מיומא דנן אף באיסור דאורייתא גמור היינו כשלא אמר כלל בשעת נתינה מעכשיו שאם לא היה כתוב בגט מיומא דנן ה"ל גט לאח"מ אעפ"כ ע"י מיומא דנן הגט כשר דיעבד כש"כ שנסמוך אנו ע"ז בדבר שאף גם בלא מיומא דנן הוי מגורשת משעת נתינה לפ"ד רוב הפוסקי' דהיינו כשאמר מעכשיו רק למיעוט הפוסקים ה"ל ספיקא. שא"כ כשכתוב בו מיומא דנן אמרינן ודאי כשנותנו בתנאי דמעכשיו דלא הדר בו ממיומא דנן ולעלם והיינו שמגרשה משעת כתו"נ ממש וגם פשט לשון מעכשיו מסייע למיומא דנן ועדיף טובא מנידון דהעיטור. הב' ע"פ תשו' מהר"מ שבמרדכי פמש"א סי' ת"ל דאילו לא אמר מהיום ה"ל גט לאח"מ כו' אבל מהיום אם לא באתי כו' ע"ש וזה שייך אם לא כתוב בו מיומא דנן אבל כשכתוב בו מיומא דנן ולעלם הרי אף שלא היה אומר בשעת מסירה מהיום אין זה גט לאח"מ כדלעיל א"כ כשהוסיף לומר מהיום וכ"ש מעכשיו למה לנו לעקור הלשון מפשוטו ובודאי לאלתר קאמר כו' וכ"ש לר' יוסי דמתניתין דאף אם לא כתוב בו מיומא דנן ולא אמר מהיום אין זה גט לאח"מ דהא ס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ כשהוסיף בו מיומא דנן ולעלם בגט וגם אמר מעכשיו בשעת התנאי כל הני לישני יתירי ודאי לטפויי אתי דלאלתר ממש מגרשה וא"כ לא מיירי ר' יוסי ודאי בכה"ג לומר מגורשת ואינה מגורשת וא"כ ה"ה לחכמים דברייתא דס"ל כר' יוסי דמתניתין. ומצאתי ראי' לדברי דבכנה"ג סי' קמ"ה בהגהת הטור ס"ק ט' הביא בשם תשו' מהר"י אדרבי סי' קמ"ה דאם אמר שני פעמים מעכשיו הוי גט אף שנקרע הגט קודם מיתה וצ"ל טעמו ע"פ תשו' מהר"מ שבמרדכי הנ"ל והכא עדיף טובא יותר מאם אמר ב"פ מעכשיו ע"פ משום שמיומא דנן נכתב קודם שנזכר שום תנאי כנ"ל ובודאי מהיום הזה ממש קאמר:

קיצור שיש ראיה לזה דלהעיטור והרמב"ם סומכים על מיומא דנן אף אם לא אמר כלל מעכשיו ומהיום א"כ לפחות יש לסמוך ע"ז כשאמר מעכשיו אף שנקרע הגט ועוד ראיה ג"כ מתשו' מהר"מ:

י הרי נתבאר שיש כאן חמשה ספקות. והנה אף להט"ז שכ' ביו"ד סי' ק"י סקט"ו בסופו האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושיה אפילו הוה כמה ספק ספיקות לא מהני כיון שאתה בא להוציאה מכלל א"א שהיתה תחלה כו' הכא שאני דחזקת א"א כבר בטלה לגמרי שהרי כבר מת עכ"פ ונשאר רק איסור היבם וכיון דכבר נתן לה גט איתרע עכ"פ חזקה זו וע' יבמות ר"פ בתרא (קי"ט א') בתו' ד"ה יצתה מלאה בשגם כיון שלפ"ד רוב הפוסקים רובם ככולם הוי מגורשת גמורה למר מטעם פרש"י ולמר מטעם גירסת רי"ף וחכ"א מגורשת לכל דבר עכ"פ רובא עדיף מחזקה א"כ בטלה החזקה ונשאר רק מיעוטא לחומרא וע"ז יש ג"כ כמה ספיקות לקולא. ועוד דבכנה"ג בא"ח בסופו דקס"ב ססע"י אלף נ"ט פוסק אחד מסופק וא' פשיטא ליה יש לסמוך על מאן דפשיטא ליה דאין ספק כו' וכ"כ הראנ"ח ח"ב סי' כ"ה והרא"ש פרק אלו נערות סי' ה' כיון דלאביי פשיטא ליה כו' וכ"כ הנמ"י בב"ק ר"פ כיצד הרגל בשם הרמ"ה דלא חיישינן לספיקא דרבא נגד פשיטותא דרבה והכא אף לדעת מהר"ם וסיעתו הוא ספיקא דהיינו מגורשת ואינה מגורשת וא"כ לכאורה לא היה לחוש משרש הדין לספיקו נגד ודאי דרוב הפוסקים אכן בשם הריטב"א כ' הנמ"י שם כיון דרבא היה בתרא חיישינן לספיקא מ"מ הכא אע"ג דמהר"ם הוא בתרא מ"מ כיון המקילים בפשיטות הם רוב הפוסקים ורק המיעוט הם מספקים י"ל ל"ד כלל לרבא נגד רבה שהוא חד נגד חד אבל מיעוטא לגבי רובא ודאי ל"ח לספיקא דידהו נגד ודאי של רובא אמנם בפרק השוחט גבי תחת העור בי רב אמרי אינו יודע פסקו לחומרא אע"ג דרב יהודה פשיטא ליה ובי רב היינו רב הונא וראיתי בפרי תואר סי' כ"ד סק"י שכ' שהרשב"א הקשה זה אמאי פסקו כספיק' דבי רב נגד ודאי דרב יהודה ותירץ שכן מוכח מסוגיא דפ"ק דחולין (דף כ') ועיין מזה בתה"א בית שני שער ראשון דף כ"ד ע"ב שתירץ ועוד כיון דשקלו וטרו אליביה כו'. ועוד דביבמות ר"פ בתרא במשנה אפילו חמותה יצתה מליאה אינה חוששת לר' יהושע משום דאיכא רובא לשוק ולת"ק דחוששת ע"ש בנ"י הטעם וא"כ הכא דאיכא רובא וגם כמה וכמה ספיקות י"ל אינה חוששת ועוד דבפרק ארבעה אחין (דף ל' ע"ב) ס"ל לרבה בספק שקול עם חזקת היתר פטורה מן החליצה מדינא ואע"ג דאביי ורבא פליגי עליה הנה לפ"ד התוס' מוכרח לומר שהוא רק מדרבנן כמבואר ביו"ד סי' נו"ן ובש"ך סק"ג ובאה"ע סי' קע"ג ובב"ש שם סק"ה אע"פ שדבריו שם צ"ע ואף שכמה פוסקים חולקים על שטת התוס' ולדבריהם לא מוקמינן אחזקה שם מדאוריי' היינו כשיש רק ספק אחד לבד. אבל בשני ספיקות עם חזקת היתר ודאי י"ל דלא פליגי ולכ"ע שריא. ועמ"ש לקמן בשם רשב"ם פי"נ. וא"כ הכא אע"ג דליכא חזקה דהיתירא מ"מ חזקת איסור ג"כ י"ל דליכא דאיתרעא החזקה טובא ע"י נתינת הגט כ"ש בצירוף אחד מספיקות דלעיל ונשאר ארבעה ספיקות דמועילים יותר משני ספיקות וחזקת היתר. וע' בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף רי"ו ומהריב"ל ח"ב סי' ז' התיר כשיש ג' ספקות בעסק קדושין מדוע אנו לא נתיר באיסור לאו דקיל טפי בחמשה ספיקות אע"ג דאמרינן פב"ת דיבמות רפב"ת (דף קי"ט סע"א) מה לי איסור לאו כו' הא פרש"י הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא כו'. אבל היכא שיש כמה ספיקות לקולא יש להקל יותר באיסור לאו מבאיסור כרת ועי' בת"ש סי' ל"ח סק"ז לחלק בין איסור כרת דנדה לאיסור לאו דטריפות לענין בקיאות במראות ע"ש ועי' בכללים שבסוף ספר גט פשוט בשם מהראנ"ח אף שחשש לדעת ר"י בר"י בענין קטן שקידש לו אביו מ"מ היינו באיסור קדושין. אבל כשנשארה זקוקה ליבום לא חשש. ועוד דרשב"ם פ' י"נ (דקל"ד ע"ב) ד"ה התם דלא מוחזק לן ס"ל באיסור יבמה לשוק דמותרת לשוק ע"י שני ספיקות לבד א"כ אף את"ל דהכא יש חזקת איסור ליבם מ"מ בתלתא ספיקא סגי לדעת הש"ך בי"ד סי' ק"י בדיני ס"ס סעי' כ"ז כ"ש הכא דהספיקות הם ספיקות שהחזקה אינה מבטלת אותם כמ"ש לעיל דפלוגתא דרבוותא עדיף מספיקא דתרי ותרי אע"פ שמצד אחר יש מחמירים דשני פלוגתות אין חשובים שני ספיקות משום דה"ל שם אחד כמ"ש במנחת יעקב בדיני ס"ס מחודשים ו' י"א כו' היכא דאיכא שני פלוגתא דרבוותא כו' לא מקרי רק חדא ספיקא כו' ורבים חולקים דה"ל ספק ספיקא וכן נ"ל עיקר עכ"ל. וע"ש סק"ו שכתב שמהריב"ל ח"א סי' מ"א ס"ל דהוי חדא ספיקא וראיתי במהריב"ל שם ח"א סוף כלל ששי סי' מ"א פסק בפשיטות דהוי תרתי ספיקות. כ"א בח"ד סס"י ב' כתב כן וז"ל דספיקא דדינא אע"ג דהוי תרי חדא שמא אית להו עכ"ל. ובח"ג סי' כ"ב כ' ג"כ דהוה שני ספיקות ע"ש לענין ריבית ועלה על דעתו אף להוציא ממון מחמת שני ספיקות אלו ושם סס"י ל"ג שהיה שני פלוגתא דרבוותא וספק שלישי בגוף המעשה פסק להוציא ממון עי"ז כיון שלדעת התוספות פ"ק דכתובות מוציאין ממון ע"י שני ספיקות א"כ עכ"פ יש לפסוק בנ"ד דאיכא תלת ספיקא עכ"ד וכ"כ שם סי' מ"ו ובסי' ס"ג כ' דתלתא פלוגתא דרבוותא נידונין כתלתא ספיקא וז"ל וכד מעיינין שפיר נראה אשכחינן דזכה שמעון המצרן דהרי אית לי' תלתא ספיקא דפלוגתא דרבוותא דמסייע ליה חדא דאיכא מאן דס"ל דעל מנת כו' א"צ לכפול התנאי ואיכא נמי פלוגתא אחרינא מרבוותא דס"ל דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כו' ואיכא נמי סברת הרמב"ם ז"ל כו' עכ"ל. הרי חושב שלשה פלוגתות לשלשה ספיקות הביאו הכנה"ג בח"מ סי' כ"ה בהגהות הב"י אות פ"ד ושכ"ד הראנ"ח ח"א סי' כ"ט וע"ש אות פ"ב שהביא מחלוקת אם אפילו שני פלוגתות אם נידונין כשני ספיקות או לא. ואות פ"ג כתב תרי פלוגתא דרבוותא באיסורא לקולא מהרח"ש ז"ל והר"ם אלשקר בסי' כ"ו ומהרשד"ם. ובאות פ"ב כ' בשם בעל משפט צדק דלענין גט יש להחמיר לומר שאין נידונין כשני ספיקות. ונראה בנדון זה שעכשיו אין הספק באיסור א"א כ"א באיסור לאו יש לתפוס כדעת רוב האחרונים דס"ל דכל פלוגתא נידון כספק בפני עצמו כנ"ל ואף שעיקר הספיקות הם בענין הגט דהוא איסור א"א מ"מ הרי עכשיו שמת הבעל הרי כל הספיקו' עכשיו הם באיסור לאו וכמ"ש בשעה"מ ה' מקוואות כלל ז' בשם התוספות והרשב"א לענין עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אע"ג דתרומה ספק טמאה ה"ל איסורא דאורייתא אפ"ה כשנתגלגל הדבר לענין עירוב ה"ל ספיקא דרבנן ול"ד לספק דרוסה שנתערב חד בתרי דלא מקרי ס"ס יעו"ש מה שחילק וה"נ דומה לדין עירוב דאע"פ שהספק אם חשובה מגורשת היא באיסור א"א דומיא דתרומה ספק טמאה מ"מ עכשיו הספק רק לענין יבום כש"כ דהכא תכלית כוונת הגט היה רק לפוטרה מזיקת היבם גם לפעמים אפי' בגט ואיסור א"א סומכין על ספק א' דתרי ותרי בדיעבד כשנשאת לא' מעידיה ואומרת ברי לי בפ"ב דכתובות (כ"ב ב') והנה שני ספיקות דפלוגתא דרבוותא עדיף טובא מספיקא דתרי ותרי ע' בפ' חזקת (דל"ב ע"ב) בתוספות ד"ה הלכתא כו' רק דבזה לא שייך לא' מעידיה ולא ברי לי וגם אינו דיעבד. ומ"מ כשיש נוסף ע"ז עוד כמה ספיקות נראה דיש להתיר אף לכתחילה בנד"ז שאינו איסור א"א עכ"פ כנ"ל והעיקר במקום עיגון ושעת הדחק כנד"ז להמתין על יבם קטן שהרי בכה"ג ס"ל להג"פ בכללים שבסוף ספרו סס"י ו' דבשעת הדחק סומכין בזה לכ"ע אף בדאורייתא על רוב הפוסקים המתירים נגד מיעוט האוסרים כך היה נראה ואפשר שזה היה טעמו של אאזמו"ר הגאון נ"ע שהיה דעתו להקל בזה וכבר כתבתי שלולי שכך שמעתי בשמו לא הייתי מדבר בזה כלל: