יט

עוד נ' לצדד עפמ"ש הב"ח בתשובה סי' צ' הנז"ל שאין זה גט מוטעה שאין כח במה שהטעהו המסדר לבטל גט שנתן ליד האשה בלי תנאי כו' וכ"כ בתשו' מהרמא"ל הנ"ל וז"ל ועוד טעמא אחרינא שהרי כתב בב"י סי' קל"ד בשם הרשב"ץ אבל דבריו שאמר לאחרים כו' אפילו גילויא דעתא לא הוי כו' והיינו דנ"ד שהיה מדבר עם אביו בכתבו כו' עכ"ל. ואף שמהרמ"ל בתשובה חולק ע"ז מ"מ בנ"ד איכא טעמא אחרינא לדבר זה. דהא עכ"פ הבעל הימניה להמסדר אודות הצעטיל. שהרי נתן הגט לאשתו בלי שום תנאי וגם ביטל כל הדיבורים שאמר תחלה שאם יתקיימו גורמים ריעותא להגט. ולכן אף שנאמר שאלמלא ידע שלא ניתן הצעטיל לא היה נותן הגט אלא דסבר שכבר ניתן הצעטיל היינו שסמך על המסדר שאמר לו יוא אצעטיל ואף שנאמר שהבין שכבר נתקבל הצעטיל ליד המסדר. עכצ"ל שעכ"פ האמין לו בזה שהרי לא ביקש ממנו להראותו לו. א"כ סמך בענין הצעטיל לגמרי על המסדר. וא"כ אמרינן דהימניה לכל שאף אם משקר שעדיין לא קיבל הצעטיל ויקבלנו אחר הגט או שלא יקבלנו כלל מ"מ נותן הגט בלי תנאי. וזה מתבאר מהא דאיתא בגיטין (דס"ד ע"א) אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן כו' ומפרש בגמרא טעמיה דרב חסדא דאמר שליש נאמן דהא הימניה וכתבו התוספות כיון שמסר בידו ע"ד כן מסר לו שיהא לגרושין אם יאמר לגרושין אע"פ שהוא משקר כו' והובא בש"ע סי' קמ"א ב' דיעות הא' כרב חסדא. וא"כ לדיעה זו בנ"ד ג"כ הימניה להמסדר ע"ד הצעטיל שיהא הגט גט אף שישקר בדבר הצעטיל כו' דאין לומר דכאן לא הימניה וסמך שאח"כ אם לא יקיים המסדר יאמר שהגט פסול. דא"כ גם התם י"ל כן שסמך שאם יאמר השליש לגרושין יכחישנו ויאמר לפקדון. אעכצ"ל כיון שלדבריו ג"כ הימניה אפקדון לכן אמרינן דהימניה לכל. א"כ ה"נ י"ל כן דעכ"פ הימניה על גוף הצעטיל לפקדון. וגם שהיה יכול לומר לו אחר הגט קבלתיו ונפל מידי ונאבד כו' וכיון דהימניה על פקדון הצעטיל כמ"כ אמרינן דהימניה ע"ד הצעטיל בכל ענין ואפילו להפוסקים כרב הונא הרי אמרו בגמרא דבגיטי ממון מודה רב הונא דשליש נאמן משום דאתיהיב למחילה והכא אע"פ שהנפקותא בענין תנאי דגרושין מ"מ התנאי הוא הצעטיל דהוי גיטי ממון וא"כ בזה ודאי שליש נאמן כו'. ועוד הא כתב בש"ע דר"ה לא פליג רק כששייך הטעם דאם איתא דלגרושין יהבה כו' שזה ראיה לסתור דברי השליש משא"כ הכא. אמנם יש לדחות דהא אפילו לרב חסדא אם שליש אומר ג"כ שנתנו לפקדון לא יוכל ליתן לגרושין אף לפמ"ש התוספות שע"ד כן מסר לו שיהא לגרושין אם יאמר לגרושין כו' מ"מ לא מסר לו אלא שיהא לגרושין אלא אם יכחיש ויאמר שהבעל נתן לו לגרושין ולא כשיודה שהבעל נתן לו לפקדון כו'. ובנד"ז המסדר מודה שהמגרש הבין שכבר קיבל הצעטיל כו'. אכן יש לחלק בין גט לממון דאתיהיב למחילה ועוד והוא העיקר דעל ענין זה אם קיבל הצעטיל קודם הגט או שיקבלנו אח"כ ודאי הימניה ולא איכפת ליה מאחר דעכ"פ הימניה על הצעטיל לפקדון כו'. א"כ בהכרח אנו אומרים שהיה דעתו להאמינו אף אם משקר לו ויקבלנו אח"כ דאל"כ אלא דהיה מקפיד לעיכובא שיקובל הצעטיל קודם הגט לא היה מאמין המסדר ע"ז שאמר שקבלו וה"ל לבקש שיראהו לו כו'. אמנם מסוגיא (דכ"ט) גבי שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא דאם שינה פסול ואע"ג שהאמינו על החפץ לא אמרינן שהאמינו ג"כ שאע"ג שישנה ויקבל החפץ אחר הגט יהיה רצונו כן. וכדי לחלק בין ענין ההוא להא דאמרי' בשליש דהא הימני' עכצ"ל דלא שייך לומר הימניה רק על שאומר שעשה כפי שצוה לו הבעל. אבל כשמודה ששינה לא אמרינן שגם ע"ז נתרצה הבעל כו'. וא"כ ה"נ בנד"ז אם היה מקבל הצעטיל אחר הגט והיה אומר שקיבלו תחלה ע"ז שייך לומר דהא הימניה. משא"כ כשאומר ג"כ שלא קבלו קודם הגט ע"ז לא מהני הטעם דהא הימניה וכמו בשקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא דאע"פ שהאמינו על החפץ עכ"ז כשמודה ששינה פסול הגט כו'. לכן לכאורה צד זה לא מהני רק ע"ד טענת הב"ח ומהרמא"ל כו':

הג"ה. עוד יש להעיר מדין הוכיח סופו על תחלתו פרק ב' דחולין (דל"ט ע"ב). ה"ז גט. וה"נ הוכיח סופו שאמר שאין נצרך לקבל הצעטיל על תחלתו דלאו על סמך זה נתן אע"ג דמסיק שם ודלמא שאני התם דאמר כתבו ה"נ י"ל דמדלא הזכיר זה בשעת התחלת סידור הגט הוי ג"כ קצת הוכחה דאינו מקפיד על זה. עכ"ה אחר זמן:

כ עוד יש לעיין ולצדד דהא עכ"פ אף להב"ח והמכמ"א נ"ד לא נק' רק גילוי דעת דבזה י"ל דמודו למהרמא"ל. אלא דבזה פליגי דס"ל דג"ד דמקמי מעשה מילתא היא. וכ"נ דהב"ח והמכמ"א יצא להם זה דג"ד דמקמי מעשה מילתא היא מסוגיא דא"נ (דס"ו) דכ' התוס' שאם בתחלת הדברים אמרה אי קיימת דידך אנא כו' משמע דגם בכה"ג לא נק' תנאי רק ג"ד. וגם הב"י בח"מ סי' ר"ז כ' בשם תלמידי הרשב"א דזה לא נק' תנאי רק דרך סיפור דברים כו' ועיין בנ"י שם דמסתפק בדין זה גבי גט אפילו אמרה לו בתחלת הדברים ואפשר היינו מטעם הנ"ל דמ"מ הוי רק גילויא דעתא. ומהרמ"ל כ' דלתוספות פשיטא להו דהוי כמו תנאי. והב"ח כ' דלהתוס' ג"כ י"ל דהוי ספק ורבינו ירוחם נכ"ד ח"ד כ' ג"כ בשם ר"ח חיישינן כו' ומהרמא"ל פשיטא ליה דהוי רק ג"ד ואע"פ שביארה דבריה היטב מ"מ המגרש לא חיזק דבריה לומר שע"ד זה נותן הגט אלא שאנו אומרי' שע"ד זה נתן הגט כיון שבתחלת הדברים אמרה היא כן ונראה שהוא סומך על דבריה כו' ומש"ה אין זה נחשב ממנו לתנאי גמור כ"א לג"ד לבד. ואפשר הנ"י דמסתפק י"ל אפילו אי ס"ל ג"ד מקמי גיטא מילתא היא מסתפק דשמא אינו ג"ד ברור כיון שהוא לא פי' ג"כ. וגבי מכר דמהני היינו משום דהמוכר נשתעבד ע"ד זה. אך בנד"ז שאח"כ שאל המגרש מהמסדר אם עשית אשר דברת נראין הדברים שבודאי ע"ד זה נתרצה ליתן הגט. וא"כ יש כאן ג"ד ברור מקמי מעשה. אבל מ"מ י"ל דאינו תנאי כיון שלא אמר אם יתנו הצעטיל אתן הגט וכמו ג"ד בגיטא אע"ג שאמר ברוך הטוב והמטיב ונראה מזה שאינו חפץ עוד בשליחות הגט בלי שום ספק אפ"ה כיון שלא אמר בפי' לבטיל גיטא נק' רק ג"ד וה"נ דכוותה כיון שלא אמר בפי' שעל דעת כן אם יתנו הצעטיל יתן הגט נק' רק גילויא דעתא. אך ל' סיפור דברים שכ' הב"י משמא קצת דהוי יותר מג"ד. ומעתה כיון שעכ"פ לא כפל הג"ד לומר ואם לאו לא יתן הגט י"ל דאינו כלום דהרי אפילו בתנאי גמור בעינן לר' מאיר תנאי כפול ואם לאו התנאי בטל והמעשה קיים. וכיון שלא כפליה י"ל דהג"ד בטל והגט קיים. ואפילו למ"ד דלא בעינן תנאי כפול י"ל דדוקא כשההן הוא דרך תנאי אז כחו גדול לומר מכלל הן אתה שומע לאו. אבל כשההן אינו רק דרך ג"ד אין כחו גדול לומר מכלל הן אתה שומע לאו די"ל הג"ד אינו רק שרצונו כן אבל לא שיהיה לעכב. מיהו בסוגיא דא"נ (דס"ו) מבואר דהג"ד מהני גם לעכב דכשאמרה כן בתחלת הדברים מהני כו' ואולי י"ל התם מצד אומדנא נגעו בה שהענין בדבר גדול בדבר ליפרד מאשתו. ע"כ הגילוי דעת הוי לעכב כו'. משא"כ הכא בין נתינת הצעטיל קודם הגט או אח"כ או אפילו כלל לא אינו ענין כ"כ ואין כאן אומדנא המצטרפת אל הג"ד ולכן הג"ד מצד עצמו כשלא כפליה י"ל דאינו מעכב. וגבי מוציא את אשתו משום איילונית דאפילו לא כפליה לא יחזיר למאן דא"צ תנאי כפול י"ל דהוי רק משום לעז כו' או דהוי אומדנא המצטרפת אל הג"ד כמו באי קיימת דידך אנא כו'. אכן באמת י"ל שאין לסמוך ע"ז דכ' הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה בשם הראב"ד דלא נאמרו הדברים שצריך תנאי כפול כו' אין ספק בדבר שלא נעשה בו מעשה כו' ופסקו כן הב"ח בח"מ סי' רנ"ג והש"ך שם ס"ק ט"ז. וא"כ כיון בנד"ז היה הג"ד שיקויים הצעטיל קודם סידור הגט א"כ לא היה רצונו לעשות המעשה רק אחר קיום התנאי או הג"ד. א"כ בכה"ג א"צ כפילות לכולי עלמא ודוחק לומר דנהי דא"צ לכפילות תנאי היינו שאין מחוייב לעשות המעשה עד שיקויים התנאי (עי' ריב"ש דמ"ט ע"ג בשם רמב"ן פי"נ גבי תנאי שבינו לבין עצמו שא"צ כפילות כו'). אבל בנד"ז שנתן הגט אף שהטעוהו אין המעשה בטל כ"ז דוחק וגם לומר דבג"ד אף כשלא נעשה המעשה צריך כפילות כו' הוא ג"כ דוחק כו' אך את"ל דכאן אין הפירוש מוכרח שהג"ד היה שיקחו הוועקסיל קודם הגט דוקא א"כ לא נתכוין שלא יעשה המעשה רק אחר קיום התנאי כ"א שיעשה המעשה ואח"כ יקויים התנאי. א"כ היה צריך לכפול תנאו למאן דבעי ת"כ. ומ"מ למעשה אין כאן צד קולא כי נ' הפי' יותר שנתכוין שיקויים התנאי מקודם:

כא ולכאורה י"ל עוד דאף דנראה שכוונתו היה שיקובל הצעטיל קודם שיתחילו לסדר הגט. ולכן א"צ לכפול תנאו. מ"מ דיעבד אם היה מקבל הצעטיל אחר סידור הגט ג"כ היה זה קיום התנאי. דהא ר' יוחנן ור"ל פליגי בגיטין (דף כ"ט) באומר שקול מינה חפץ פלוני והדר הב לה גיטא ואזיל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקיל מינה החפץ דר"ל ס"ל דלא נפסל הגט מחמת שינוי זה ופרש"י משום דקסבר לאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה וא"כ אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן דקסבר זהו קפידא שיקח החפץ קודם נתינת הגט דוקא מ"מ י"ל כמ"ש הר"ן דדוקא כשאמר והדר הב לה גיטא אבל באומר שקול מינה חפץ והב לה גיטא ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה החפץ לא מיפסל גיטא בהכי. ואע"פ שנראה מלשון המגרש שנתכוין שהשליח יקח החפץ תחלה וכשנתן הגט תחלה שינה מדעתו של המגרש מ"מ אין הגט נפסל ע"י שינוי זה כי אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא השליחות תלוי בו וכשלא אמר והדר הב לה גיטא רק והב לה גיטא אין מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו ושיהא שליחות הגט תלוי בכך כו'. וא"כ בנד"ז נמי אף שמשאלת המגרש אם עשית אשר דברת נראה שכוונתו היה שיקבל המסדר לידו השטר מחותנו קודם סידור הגט מ"מ מהדיבורי' הראשוני' אין שום הכרע שנתכוין שיקובל השטר תחלה. לכן י"ל דאין שליחות הגט תלוי בזה ואף לר' יוחנן הגט כשר אם קיבל השטר אח"כ. והשאלה אם עשית אשר דברת אין הכרע כ"כ שתהיה לעכב הגט מחמת זה עד שיקבל דוקא השטר תחלה דלא פליג ר' יוחנן על ר"ל כ"א במפרש דבריו והדר הב. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. והנה דעת הרמ"ה כדעת הר"ן. אמנם אין כן דעת הרמב"ם וכמ"ש בב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ו. ובנד"ז י"ל אפי' להרמב"ם אין קפידא כיון בדבריו הראשוני' לא נז' כלל שיקח השטר תחלה כנ"ל והרמב"ם לא אמר רק באומר שקול והב. שביאר שעשאו שליח באופן זה. משא"כ כאן לא ביאר דבריו תחלה שמתחלה יהיה לקיחת השטר. ואח"כ אין כאן רק שאלה בעלמא אם עשית כו' וכיון שהיה כשר אם קיבל השטר אחר נתינת הגט. א"כ בנד"ז הרי אחר נתינת הגט כ' המסדר הצעטיל אלא שהמגרש אמר שא"צ כי מאמין להם בלא"ה. ומחילה הרי היא כקבלה היכא שהתנאי היה להרווחתו ולא לצעורי כדמוכח בגיטין (דע"ד ב') וכ"פ בתשו' הרא"ש. ומ"מ איני סומך ע"ז דהא התוס' בגיטין (דף כ"ט ע"ב) הקשו תימא דבפרק הכותב כו' וי"ל כו' שירא שלא כו' ובנ"ד ג"כ גם בדבריו הראשוני' ביאר שירא מיא וועט אים ניט צו זעהין וע"ז השיב לו המסדר שיתקן לו ע"י לקיחת שטר וא"כ אולי דמיא להא דפרק הכותב כו'. הגם שיש לחלק דהכא יהיו מוכרחי' ליתן השטר גם אחר הגט דאל"כ יהיה הגט פסול מ"מ י"ל דלאו כ"ע דינא גמירי ועוד דבאמת יש ספיקות בזה כיון דלא כפל תנאו כנ"ל. ע"כ י"ל דדמיא להא דפרק הכותב ובפרט שדעת הרמב"ן בב"ש שם להחמיר בכל ענין דבעינן שיקח החפץ תחלה:

כב ואין לומר כיון דלדעת הרא"ש יכול לבטל התנאי לקיים הגט וי"ל דודאי לא יחלוקו ע"ז גם שא"פ בתנאי דלהרווחה קא מיכוין דמהני בו מחילה כמבואר בגמ' (דע"ד) כנ"ל וכדמוכח ג"כ במשנה (דף ע"ה ב') ובפרש"י שם ד"ה ה"ז גט דכיון כו'. וא"כ שמא נאמר דאף אם התנאי היה שיקובל השטר קודם סה"ג וא"כ כשסידרו הגט ולא קיבלו השטר היה הגט בטל מ"מ אח"כ כשמחל על התנאי חל הגט למפרע ואף שנקרע הגט קודם המחילה מ"מ נאמר דמחילה זו ה"ל כאילו נתקיים התנאי למפרע וא"כ נדמייה להמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דהקדושין לא חלו מחמת התנאי ומ"מ אם אח"כ הלכה לחכם והתירה חלין הקדושין והיינו משום שהחכם עוקר הנדר למפרע וה"ל כאילו לא היה עליה נדרים כלל ונמצא חלין קדושין הראשונים ובודאי אף ע"פ שנתאכלו המעות בשעה שהתירה חכם הדין כן. וה"נ אף שנקרע הגט בשעה שמחל על התנאי נימא דמ"מ ע"י מחילה זו חל הגט למפרע. לא היא דמחילה לא מהני כלל להיות כנתקיים התנאי למפרע אלא כאילו נתקיים משעת מחילה ואילך. ולא מיבעיא לפ"ד הרשב"א דמחילה הוא מטעם אפוכי מטרתא למה לי כמ"ש בב"י בי"ד סס"י רל"ב דא"כ אינה מהני רק משעה זו שמחל דעל שעה זו הוא שי"ל כן. אלא אפי' לפ"ד תה"ד סי' שי"א שביאר דאין הטעם כן רק שלא היה התנאי מ"מ לא מהני רק משעה שנתפייס דמשעה זו חשבינן ליה כאילו נתקיים התנאי ולא אמרינן מדעכשיו ניחא ליה בהכי ודאי גם למפרע ניחא ליה בהכי. וראיה ממ"ש התוס' פ' אלו מציאות (דכ"ב סע"א). אלא דראיה זו אפשר לדחות דהתם לא ידע כלל מתחלה נדון ענין זה מש"ה אין שייך לומר דגם מתחלה היה ניחא ליה וה"ט דאביי גבי יאוש שלא מדעת כו' וע' בערובין ר"פ כיצד משתתפין (דף פ"ב ע"א) דמבע"י הוה ניחא ליה כו'. משא"כ הכא דידע מענין תנאי זה נימא מדעכשיו מחל גם למפרע לא הי' איכפת ליה וכמו דאמרי' גבי גט הוכיח סופו על תחלתו בס"פ האומר התקבל כו' גבי עלה לראש הגג כו' אך לא דמי דהא חזינן דמתחלה קפיד אתנאי זה א"כ אע"ג דעכשיו מחל מדוע נזיל בתר השתא נזיל בתר חזקה דמעיקרא. וכמו דמעמידין הגט על חזקת שלא ביטלו הבעל כן הכי נימא להפך. ויש לומר כיון דחזינן דבשעת סה"ג בטל כל תנאי ע"כ סברא הוא לומר דבאמת מחל וכמו שאח"כ תיומ"י מחל בפירוש. אך ז"א כיון שי"ל בשעת סה"ג ביטל כל תנאי מפני שסבר שכבר נתקבל השטר כמו שאמר לו המסדר א"כ אין ראיה והגם דהמחילה היה תיומ"י סמוך לסה"ג לא נימא להחזיק כן אלמפרע דאין לחלק בין זמן לזמן דאלמפרע לא מחזקינן כלל. וצ"ע הא דגבי נתרצה האב על הקדושין מהני לכמה פוסקי' ע' קדושין (מ"ה ב') ברש"י ובב"י סי' ל"ז אם הוא אלמפרע או רק אלהבא:

ומ"מ אפשר לעשות ספק שמא גם מתחלה לא היה קפידא שיקבלו השטר מקודם הגט וא"כ מהני המחילה אע"ג דבקדושין (נ"ב ב') חיישינן דלמא משום כיסופא אמר הכי. וכן בב"מ (כ"ב א') י"ל דייקא התם שייך כו' כיון שאם לא יאמר כן יהיה כסיפותא שנטלו משלו שלא מדעתו אבל הכא לא שייך לומר כן. וצ"ע ברש"י (דע"ד א') הלכך מספיקא כו' אלמא דמספיקא מחזקינן דלצעורי קא מכוין וה"נ אע"ג דודאי להרווחה איכוין ניחוש דלמא משום כסיפותא מחל וע' קידושין (מ"ז) כסיפא לה למיתבעיה ובחמ"ח סי' כ"ט סקי"ב. דהא לא שייך כ"כ לומר לא איצטריך וי"ל כיון דמעצמו כ' המסדר הצעטיל והוא אמר שאין נצרך י"ל דלא שייך טעמא דכיסופא כו' דבגמ' נז' רק כסיפא לה למיתבעיה. ומ"מ לא טוב עשה המסדר שהכניס עצמו בכל זה וגם אם נחליט דלא שייך טעמא דכיסופא והוי מחילה מ"מ הרי יש לספק דכוונתו היה שיקבלו השטר מקודם סידור הגט וא"כ כבר בטל הגט ולא מהני המחילה דאח"כ על למפרע כנ"ל וכ"כ בפשיטות בתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ב דנ"ו סע"א:

קיצור מתשו' מהרמ"א סי' ע"ח שכ' הבעל לאביו שהיה במקום האשה אם תרצה גיטה אשלחנו לה. אך באופן אם תרצה ותתן השטר כתובה ביד אביו ואם לאו אלך למקום שלא ימצאוני. ומסרה מודעא ונתנה הכתובה לאביו. ואח"כ שלח גט ותובעת כתובתה ע"י המודעא והשאלה אם הגט גט:

(א) ע"ז השיב דזה אינו תנאי כ"א גילויא דעתא דגלי דעתיה דאדעתא שתשליש השטר כתובה ביד פלוני קא בעי לגרש. וקיי"ל דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא. מיהו י"ל דהיינו גילוי' דעתא בביטולא גיטא. אבל בגילויא דעתא דקא מגלי בעל דעתיה בשעת נתינת הגט לשליח או לאשה י"ל לכ"ע מילתא היא כענין ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י פ"ב דקדושין (דמ"ט):

(ב) והן אמת דאפילו את"ל דגילויא דעתא כי האי ממון וגיטין שוין אעפ"כ האי גילויא דעתא דנ"ד לאו כלום הוא. דהא גם בממון בעינן גילויא דעתא בשעת המכר דוקא ולא מהני מה שגילה דעתו קודם המכר כמ"ש בש"ע סי' ר"ז ס"ד וא"כ בנ"ד כיון דבשעת מעשה לא קאמר ולא מידי אלא מקמי הכי כשכתב לאביו ובשעת כתיבת הגט ומסירה לשליח לא גילה דעתו דמשום שהכתובה ביד פלוני הוא מגרש לאו מילתא הוא מאי דגלי דעתיה מעיקרא:

(ג) וראיה ג"כ מהמשנה פרק השולח (דמ"ה ע"ב) המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר כו' והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך והיינו בשעת נתינת הגט אבל אם לא אמר בשעת נתינת הגט כו' אני מוציאך אע"פ דגילה דעתו קודם לכתיבת הגט לומר שמחמת כן היה מגרש אם לא חזר ואמר בשעת נתינת הגט משום ש"ר אני מוציאך לא מצי מקלקל לה:

(ד) ול"ל דנ"ד לא דמי לההוא דגלי אדעתי' דזבין אדעתא למיסק לא"י כו' שהצריכו לחזור ולגלות דעתו בשעת המכר משום דהתם אין לו על מה לסמוך אלא בגילויא דעתא דקאמר כו' אבל בנ"ד כיון שכתבו לו שהכתובה היתה ביד שליש חשיב אנפשיה כאילו דמי הנדונייא מנחא בכיסתיה כו' ומש"ה לא חש להזכירו בשעת מעשה כי כבר היה בידו. הא ליתא כו' ה"ל לאסוקי אדעתיה שאפילו תמחול מ"מ אין המחילה כלום שהיא מחמת אונס כו' וא"כ כו' ה"ל לחזור ולגלות דעתו בשעת מעשה ולתלות הגט במחילה באופן שלא ישחקו עליו ומדלא עבד הכי אמרי' דגמר ומגרש בכל גוונא:

(ה) והנה כ"ז כתבנו בהנחה שגילוי דעתא בגיטא דמי לגילויא דעתא בממונא כנ"ל סעי' א' אבל קושטא דמילתא דאפי' גילוי מילתא בעת מסירת הגט לאשה גילויא דעתא לאו מילתא היא ולא אמרו דגילוי דעתא בשעת מעשה מילתא היא אלא בממון: