יז

אמנם יש לצדד דזה אינו נקרא אונס מכמה טעמים הא' שהרי אנו רואים שאחר גמר נתינת הגט מחל לגמרי על הצעטיל ואמר מעצמו שאינו נצרך ואיך נחשיבו כ"כ לאונס. הב' נקדים דהרמב"ם פ"ב מה"ג ס"ל דגט המעושה שלא כדין ע"י ישראל אינו אלא גט פסול מדרבנן. ורש"י ור"ן ושא"פ ס"ל דפסול מדאורייתא ועי' במכמ"א ש"ז סי' י"ג שיש לתמוה על הרמב"ם דנהי דבגט המעושה כדין ע"י גוים י"ל שסובר כרב משרשיא אבל בשלא כדין אמאי לא יהיה פסול לגמרי מדאורייתא וע"ש מה שתירץ בדוחק. אמנם מה שי"ל בזה דהנה בקדושין (ד"נ ע"א) רצה להוכיח הש"ס דדברים שבלב אינן דברים מהא דתנן וכן אתה אומר בגיטי נשים ושחרורי עבדים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דדברים שבלב אינן דברים. נמצא מובן מזה דכשכופין אותו ואמר רוצה אני אע"פ שידענו דבליביה לא ניחא ליה ובודאי ג"כ אמר כן מקודם הכפייה שאינו רוצה. ועוד דבערכין שם (דכ"א ע"ב) מפרש דמיירי שמסר מודעא תחלה ועד שיאמר רוצה אני היינו דמבטל למודעא. ואעפ"כ נקרא רק דברים שבלב כיון שעכשיו מבטל המודעא הגם שאנו רואין שאינו עושה כן רק מחמת הכפיי' נקרא זה דברים שבלב לבד. ואע"ג שאח"כ דוחה הש"ס שם דדלמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ופרש"י ואית לן לאחזוקי בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין. ור"ל וא"כ אין כאן אפילו דברים שבלב מ"מ בזה אינו נדחה הסברא של הגמרא דאע"ג דלא גמר בלבו לקיים דברי ב"ד נקרא רק דברים שבלב וא"כ כיון דלמסקנא קיי"ל דדברים שבלב אינן דברים י"ל דאף היכא דלא גמר בלבו כו' הגט כשר. וא"כ י"ל מכאן טעם לדעת הרמב"ם דגט המעושה שלא כדין ג"כ אינו פסול מדאורייתא דכיון שאומר רוצה אני הא דבליביה לא ניחא ליה אין זה רק דברים שבלב. גם הנה דבנדרים (דכ"ח) גבי נודרין להרגין כו' איתא באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דס"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני. וע"ש בר"ן דאם הלשון שבפיו הוא הפך מה שאומר בלבו אפילו לגבי אונסא אין מהני דברים שבלב. ואכ גבי גט הנ"ל אע"ג דאונס הוא ולגבי אונסין דברים שבלב הוו דברים מ"מ כשאומר בפיו הפך ממ"ש בלבו אפי' לגבי אונסין לא מהני הדש"ב. וא"ל דחיישינן שמא מחשב בלבו איזה תנאי עש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק ל"ג דהא ע"ז יש עצה שיאמר בלי שום תנאי שבעולם. וא"כ אדרבה ק' מכאן על סוגיא שבפב"ת דגיטין דגט המעושה בישראל שלא כדין פסול מדאורייתא לגמרי כפי' רש"י והר"ן אמאי הא דברים שבלב אינן דברים. וצ"ל דדוקא בגט המעושה כדין נקרא זה שאינו ניחא ליה בלביה דברים שבלב ולא בגט שמעושה שלא כדין. והטעם י"ל דבגט המעושה כדין הוי ספק שמא משום דמחוייב בזה גמר בלבו כו' ולתירוץ הש"ס אמרינן דודאי גמר בלבו. אבל גם להקס"ד י"ל דאינו ברור ומספקא לן קצת ולכן נקרא דברים שבלב. משא"כ כשהעישוי שלא כדין דודאי לא גמר בלבו א"ז נקרא דברים שבלב. ועי' בס' המקנה שם בקדושין נזכר סברא כזו ליישב קושיא אחרת. או י"ל בע"א דכיון דבנדרים אמרינן ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני. י"ל דלגבי אונסין ודאי מהני הדברים שבלב וכמ"ש הרא"ש שם שהם דברים שבלב המוכיחין והויין דברים אלא דהתם דבעינן שיאמר בלבו היום היינו משום דלחומרא משא"כ לקולא א"צ לזה ולכן בגט המעושה שלא כדין דהוא אונס גמור הוי דשב"ל דברים. אע"ג דאומר בפיו הפך ממה שבלב וכה"ג חילקו בקדושין שם גבי דברים שבלב בין קולא לחומרא משא"כ כשהעישוי כדין ס"ל להש"ס בקדושין דבכה"ג דברים שבלב אינן דברים כנ"ל. ותירוץ זה נ' יותר. ומעתה בנד"ז לא מיבעי' לפ"ד הרמב"ם דאפילו במעושה שלא כדין אינו רק פסול דרבנן משום דה"ל דברים שבלב דלפ"ז בנד"ז ודאי כשר לגמרי. אלא אפילו לפ"ד רש"י ור"ן דס"ל שהוא פסול מדאורייתא ודבריהם עיקר. מ"מ י"ל דהכא כשר דהא גבי מעושה כדין אמרינן דדברים שבלב אינן דברים ואע"ג דלגבי אונסין דברים שבלב הוי דברים היינו כשאונסין אותו שלא כדין והכא אפי' את"ל דמדינא היה צריך ליתן צעטיל מקודם הגט מ"מ הם לא רצו לעשות שום עולה להמגרש וסברו וקיבלו ליתן לו כל צרכו וגם הצעטיל אלא שמחמת שכחה נעלם מהמסדר לקבל הצעטיל קודם הגט ורצה לקבלו אחר הגט. א"כ אין לדמות זה כלל למעושה שלא כדין שעושים עמו עול גדול. ולכן י"ל דבזה דברים שבלב אינן דברים. ועוד דשאני התם במעושה אז ה"ל דברים שבלב המוכיחין כי ניכר שכופין אותו וניכר לכל דלא ניחא ליה. משא"כ הכא אע"ג דשאל אם עשית כו' י"ל דלא לעיכובא שיקבלו קודם הגט נתכוין ועוד הוכיח סופו על תחלתו שאח"כ מחל לגמרי כו':

(י"ל דאינו נקרא אונס כי הנה בגט המעושה כדין משמע בגמרא דאע"ג דלא גמר בלבו לגרש מרצונו נק' דברים שבלב ורק במעושה שלא כדין דאונסים אותו בעול אמרינן דדברים שבלב הוי דברים והיינו דבשב"ל המוכיחים. והכא אפי' את"ל דהוי כמו אונס הוי דברים שבלב שאינן מוכיחים ועוד דל"ד כלל למעושה שלא כדין):