טו

והנה הב"ש רס"י קל"ד כתב וז"ל משמע מכל הפוסקים דוקא כשמוסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני ועיין בב"י בתשובת רשב"ץ שהביא וב"ח עכ"ל. וז"ל התשב"ץ ח"א סי' א' על מה שאמר המגרש אני נותן בכח זה הגט. וע"ז כתב ועוד אפילו בלא פי' אין במשמע דבריו מסירת מודעא שלא אמר בטל הוא ולא אי אפשי בו ולא לשון שמשמעו ביטול הגט אלא לשון שמשמעו כעין גילוי הדעת שאינו חפץ בו ותלה הדבר שהוא נותנו בכח ולא הזכיר בגט שום ביטול אלא שאפשר שמתוך דבריו יהא נלמד זה וכיון שלא אמר כן בפירוש הוי גילוי דעתא בגיטא ולאו מילתא היא עכ"ל וכ"ז נוטה לשטת מהרמ"א. וצריך להבין דעת המכמ"א דבשער ז' סי' ז' הביא דעת הרבה פוסקים דס"ל דגילוי דעת על ביטול הגט לא מהני ומכללם הרמב"ם והיינו אפילו קודם מעשה הגט ואע"ג דבמתנה סגי בגילוי דעת לבד מ"מ בגט צריך שיבטל בפי' והוא משום דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ושכן כתב הריב"ש סי' תפ"ב וסי' רל"ב ואע"פ שנראה מדבריו שמבטל הא קיי"ל דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא. וא"כ איך בשער הנזכר סי' ה' פסק בסכינא חריפא דגילוי דעתא בשעת כתיבת הגט מילתא היא. ונראה למעיין ומדקדק בדבריו דאין הטעם משום דכיון שהגילוי דעת מקמי מעשה כתיבת הגט הוא מהני בכל ענין ודוקא לבתר מעשה נתינת הגט לא מהני גילוי דעתא כאשר זהו יסוד חילוקו של הב"ח בתשובה כמש"ל. אבל המכמ"א מחלק בע"א דגילוי דעתא בביטולי גיטא לא מהני בכל ענין אפילו קודם מעשה כתיבת הגט. אבל כשהג"ד מקמי מעשה אינו שמבטל הגט אלא שמגרשה אבל שהגירושין הם ע"ד מה בכל כי האי מילתא היא. ויש טעם נכון לחילוק זה דכשהג"ד הוא לבטל הגט נמצא ג"ד זה הוא סתירה למעשה כתיבת הגט שאח"כ לכך אמרינן שמעשה הגט משבר הגילוי דעת וכמ"ש רשב"ם אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ואע"ג דרשב"ם ס"ל הכי אפילו לענין אם ביטל בפי' הגט קודם כתיבה וזה לא ס"ל כן להרבה פוסקים מ"מ גבי גילוי דעת אמרינן כן לרוב הפוסקים. משא"כ כשהגילוי דעת אינו סותר נתינת הגט אלא לומר שהגט ניתן ע"ד האופן שגילה דעתו ע"ז ס"ל להמכמ"א דמילתא היא. ושוב ראיתי בתשובת הב"ח שגם דעת הב"ח כן דג"ד מקמי גיטא לא מהני אלא כשהמעשה שאח"כ אינה סותר לזה אלא שעושה המעשה ע"ד שגילה דעתו יעו"ש. אך הנה ודאי מהרמ"א בתשו' הנ"ל ס"ל דבכה"ג נמי גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא שהרי יסוד שאלתו הוא בזה הענין שיש גילוי דעת שהגרושין הם על דעת מה. וע"ז יסוד תשובתו להכריח מהש"ס ופוסקים דג"ד בגיטא לאו מילתא היא. ובאמת מן הרמב"ן והריב"ש נ' כמהרמ"א. דאל"כ מנ"ל להרמב"ן והריב"ש והתשב"ץ דגילויא דעתא לבטולי גיטא לאו מילתא היא אפילו כשגילה דעתו מקמי כתיבת הגט. הא בגמרא לא שמעינן הכי אלא כשמעשה כתיבת הגט ונתינתו ליד השליח קדמה להגילוי דעת. וא"כ את"ל שאין לך בדין זה רק כמ"ש בגמרא. יש לומר דוקא התם אין גילוי דעת מבטל מעשה שקדם לו. משא"כ כשקודם המעשה מגלה דעתו. מנ"ל דאין הג"ד מבטל המעשה אע"ג שי"ל דאדרבה כיון שהמעשה אח"כ אתי המעשה ומבטל הג"ד מ"מ מנ"ל לומר כן הא גבי מתנה מהני הג"ד שמקודם לבטל המעשה שאח"כ. וא"כ גבי גיטא נמי נימא הכי דהא בגמרא בחד מחתא מחתינהו באומרם אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא היא. וא"כ כיון דגבי מתנה מהני הג"ד שמקודם לבטל המעשה שאח"כ כמ"ש הרמב"ם מנ"ל דגבי גט לא מהני. ואם משום שנזכר בגיטין דג"ד בגיטא לאו מילתא היא ע"כ נפרש שזהו כשהג"ד הוא אחר מעשה הגט. ועוד דרבא פליג גם שם. וא"כ נאמר דגם אביי לא אמר רק כשהג"ד הוא אחר מעשה כנ"ל אשר על כן צ"ל דהרמב"ן ס"ל דכלל זה שאמרו גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא הוא יסוד מונח. ואין לנו לחלק בו חילוקים ולכן אפי' מקמי מעשה הגט לאו מילתא היא. וא"כ יש לנו לומר לפ"ז דאפילו כשהגילוי דעת הוא שהגרושין הם ע"ד מה לאו מילתא היא. ובפרט כמש"ל הטעם דענין הגט דבר גדול הוא ואדם עושה אותו בהסכמה גמורה. וקשים גרושין מאד. ולכן ג"ד לחוד לאו מילתא הוא דמסתמא לא לעכב היה הדבר. דאל"כ ה"ל לפרש ולבאר כו'. כ"נ לבאר שטת מהרמ"א ולכן לפ"ד מהרמ"א י"ל דהגט בנ"ד כשר הוא משום שלא היה רק גילויא דעתא לבד וג"ד בגיטא לאו מילתא היא. לכן י"ל דהגט כשר: