י

והנה ראיית מהר"מ אלשיך הוא מדברי התוס' והרשב"א דגיטין (דמ"ו) הנ"ל וכבר הקשה לנפשי' דממ"ש הרשב"א בפרק מי שאחזו בשם התוס' משמע להפך ותירץ ע"ז בדוחק. עוד הקשה אשמעתיה מסוגיא דפרק איזהו נשך (דס"ו ע"א) דמשמע שם דגילויא דעתא בגיטא בשעת גרושין מילתא היא וכדמשמע בתוס' שם סד"ה פטומי מילי. וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ד בשם ר"ח. ונדחק שם לתרץ זה. וכל הדחוקי' האלה כ' שמוכרח לומר דאל"כ יהיו התוס' סותרי' א"ע למ"ש התוס' בגיטין (מ"ו) דשם ס"ל דגילויא דעתא מילתא היא רק בממונא ולא בגיטא. ואמנם בתשו' ב"ח החדשות סי' צ' חלק בזה על הסמ"ע שכ' בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב להקל בגט דווינא. משום דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא וכוון הסמ"ע לדעת תשו' מהר"מ אלשיך הנ"ל. וחלק הב"ח על הסמ"ע וכ' דגילוי דעתא זה לא דמי להא דאביי בגיטין (ל"ד) דאמר גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא דהפרש גדול יש בין גילוי דעת ואומדנות דלבתר מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח כנדון דאביי לנ"ד דגילוי מילתא ואומדן דלבו הוה מקמי כתיבת הגט כו'. והאמת שמהר"מ אלשיך בתשו' הנ"ל עלה על דעתו הק' חילוק זה שכ' הב"ח ואעפ"כ הסכים שאין לחלק וראייתו הוא מדברי התוס' דגיטין (מ"ו) הנ"ל גבי ההיא דמשום שם רע אני מוציאך דהוי גילויא דעתא בגיטא בעת נתינת הגט ואעפ"כ ס"ל דאין בזה אלא לעז בעלמא כו'. אמנם מצאתי דאתאי לידיה בספר מכתב מאלי' שער ז' סי' ה' כ' וז"ל אמנם אשר יש לברר הוא דהא דאמרינן גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא היינו דוקא גילוי דעתא בבטולי גיטא אבל אם אעיקרא דמילתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת מה בכל כי האי מילתא היא וכבר הארכתי בזה בתשו' שכתבתי זה ימים והעליתי כן מדברי הגמרא בהרבה מקומות ומדברי הפוסקי' ועיין בתשו' מהרש"ח סי' ו' ועיין לקמן עכ"ל הנה הסכים וכוון לדעת הב"ח אך לא הביא תשו' מהר"מ אלשיך דהאריך לפסוק בהפך כנ"ל:

ולכאורה יש להעמיד דעת הב"ח והמכמ"א ושאין ראי' לנגד מהתוס' והרשב"א דגיטין (מ"ו). דנאמר ולטעמיך דטעמא דהתוס' משום דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא א"כ יהי' זה נגד רבא דס"ל בגיטין (דל"ד) דגילויא דעתא בגיטא מילתא היא אפילו לבטולי גיטא לאחר שכבר נעשה מעשה שניתן ליד השליח. וכ"ש שלדידי' ראוי דגילוי' דעתא דמקמי מעשה נתינת הגט יהיה מהני. והרי התוס' הכריחו סברתם בגיטין (דמ"ו סע"ב) דגבי מוציא משום ש"ר או משום איילונית אינו רק לעז בעלמא מדברי ר' יהודה במשנה שם דאומרי' לה שתיקותך יפה לך מדיבורך. ואם היה בזה ביטול הגט מדינא אפילו היא שתקה אנן מי שתקינן. ולא מהני מה דתקון דלא יחזיר. וכ"כ המרדכי בשם ר"י וכמש"ל. וא"כ כיון שלדברי התוס' ומרדכי מוכרח פירושם מן המשנה. וכ"ה ג"כ בחי' הרשב"א. א"כ יהיה ממשניות אלו קושיא עצומה על רבא דס"ל דגילויא דעתא בגיטא מילתא היא אפי' בתר נתינת הגט והרי כאן מוכרח מדברי ר' יהודה לפמ"ש התוס' והמרד' וכן ממשנה דהמוציא את אשתו משום ש"ר כמ"ש הרשב"א דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא ואפילו בשעת נתינת הגט. וגם אביי אמאי לא מייתי ראייה עצומה לדעתו מהנך משניות הנ"ל דרך כל שכן וקל וחומר. א"ו צריך לומר דהנדון דמשנתינו הנ"ל אין זה גילויא דעתא ממש. דגילויא דעתא בגיטא שבדברי אביי ורבא הוא שאומר הבעל דברים שנראה מתוכן ביטול הגט רק שלא ביטלו בפירוש. משא"כ הכא גבי מוציא משום ש"ר אע"פ שאמר ואם לא הש"ר לא הייתי מגרשך הרי באמת היה שם רע בעת נתינת הגט. ועל העתיד שאם יתברר אחר זמן דנתינת הגט שהשם רע שקר יהיה מחזירה ע"ז אין ממנו שום אומר ודברים אפילו דרך גילוי דעת. דאע"פ שאומר דמשום ש"ר מגרשה. הרי י"ל דמספק גמר וגירש לחלוטין וזה שנשפוט שדעתו להחזירה כשיתברר שהשם רע שקר ע"ז אין ממנו גילוי דעת בדבור וה"ל רק כמו דברים שבלב. והרי גבי גילוי דעתא כ' המכמ"א שם ברם הכא דלא אמר כלום אלא שמתוך מעשיו ניכר שהוא מבטלו הגם שתהיה האומדנא רבה מה שתהיה הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים אפילו לרבא דסבר דגילויא דעתא בגיטא מילתא היא והכריח זה מעובדא דרב יהודה דאשקליה לגיטא דחתני' דרבי ירמיה ביראה המבואר בגמ' שם (דל"ד). והנה בדין הנז' במשנה אע"פ שאמר משום ש"ר אני מוציאה. מ"מ הרי הש"ר ישנו ודאי. ועל עתידות לא הוציא מפיו שום דיבור לכן י"ל דס"ל להתוס' דאפי' לרבא אין זה נק' שום גילוי דעת כלל דלא דמי כלל וכלל לגילויא דעתא דמיירי רבא דאם היה מגלה דעתו על שאם יתברר שהש"ר שקר אינו חפץ בגירושין זהו גילויא דעתא. משא"כ בדיני המשנה הנ"ל שלא הזכיר דיבור נידון העתיד. והרי עכשיו כשמגרשה מוחזקת היא בש"ר או איילונית כו'. רק נדון זה דומה להא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דהתם מבואר שאם אמר שע"ד כן מוכר. ואח"כ א"א לו לעלות המכר בטל. ואע"פ דג"כ לא הזכיר דבר זה כלל מנדון אם יתחדש מה בלעתיד. וה"ל ממש כמו משום ש"ר אני מוציאך. ובכה"ג הוא דכ' התוס' דבגט אין כאן פיסול רק משום לעז. אבל היכא שיש גילוי דעת בגט בשעת נתינת הגט שנותנו על דעת מה י"ל דמילתא היא אפילו לדעת התוס' כמ"ש הב"ח והמכמ"א ואפשר היינו דכ' מהריב"ל דאפילו להתוס' שאני להבא מלשעבר. והיינו דמשום דהיכא דהגילוי דעת הוא בלשעבר אין מזה שום גילוי דעת על להבא דלא קמיירי בעתידות. משא"כ כשגילה דעתו בפי' בענין דלהבא אף שלא התנה בתנאי גמור י"ל דמודו התוס' דגילויא דעתא בגיטא כה"ג מילתא היא. ואע"ג דקיי"ל כאביי דאפילו גילוי דעת גמור בלהבא לאו מילתא היא בגט היינו גילוי דעת דלבתר נתינת הגט וכמ"ש הב"ח והמכמ"א. ועפ"ז א"ש כפשוטו הסוגיא דפרק א"נ (דס"ו) דכ' המהר"מ אלשיך דמוכח משם דגילויא דעתא מילתא היא והיינו משום דהגילוי דעת הוא מקמי נתינת הגט כו' ובכה"ג אביי נמי מודה:

(והנה ראיית מהר"מ אלשיך מתוס' דגיטין (מ"ו) והקשה בעצמו ע"ז מסוגי' דב"מ (ס"ו) ומתוס'. ואמנם הב"ח והמכמ"א ס"ל דגילוי דעתא בשעת נתינת הגט מילתא היא ול"ד לגילוי דעתא בגיטא שבגמ' דלאו מילתא היא דהיינו כשהוא לבתר מעשה. ומהרמ"א סתר חילוק זה מתוס' דגיטין הנ"ל ואינו מוכרח דשם אפילו גילוי דעת גמור ליכא אלהבא דאל"כ יקשה משם על רבא רק נד"ז דומה לזבין נכסי ע"ד לילך לא"י דשם ג"כ ליכא ג"ד גמור אלהבא ולכן במטלטלים אינו יכול לבטל המקח. ובכה"ג ס"ל לתוס' דלא מהני בגט כמו דלא מהני התם במטלטלין. אבל בגילוי דעת ממש מקמי גיטא י"ל דמודו התוס' דהגט מתבטל כדמוכח מסוגיא דב"מ (דס"ו) וכמשמעות הרשב"א פמש"א בשם שאלו התוס':