ט

אבל מדעת התוס' והרשב"א והמרדכי דס"ל דגם שם גבי מוציא משום ש"ר או משום איילונית או משום שאינה בת בנים אפ"ה ליכא רק לעז לבד אע"ג שגילה דעתו שמשום זה מוציאה. והיינו משום דלא התנה כמבואר בדבריהם שם ובכתובות (דע"ד ע"ב). א"כ מזה מוכח כדעת מהרש"ל דלא נק' גט מוטעה רק כשהתנה בתנאי גמור. וגם מוכח מזה סתירת סברת מהרמ"ל בתשו' (ד"ה מכל הלין) דכתב כשהטעות בגוף דבר הגירושין לכ"ע הוי גט מוטעה. דהא הכא אמר דמשום זה מגרשה ואם לא כן לא היה מגרשה. ואעפ"כ כיון שלא התנה ס"ל דליכא קלקולא רק משום לעז ולא מדינא. וראיתי שעמד ע"ז מהרמ"ל בתשו' ד"ה איברא. אלא דכתב בשם תשו' מהריב"ל ח"ג סי' צ"א דהיכי דאמר משום דבר שהוא להבא הוא מוציאה אפילו לסברת התוס' הוי כמו תנאי גמור והגט בטל ממש. והנה באמת באותו הנדון דתשו' מהריב"ל דמיירי שאמר לה בשעת נתינת הגט משום שתתן לי שטר מתנה מהבית שירשת מאביך אני מגרשך ואם לא תתן לי השטר מתנה מהבית שירשת מאביך איני מגרשך. י"ל דודאי לכ"ע הגט בטל כיון דאמר בהלאו ואם לא תתן כו' איני מגרשך. וכפלי' למילתא שכתבו התוס' דמ"מ אינו רק לעז היינו שאומר אלמלא שהיית איילוני' לא הייתי מגרשך כמ"ש הרמב"ם והטור סי' י' וכ' הב"י שכן נכון אבל אם אמר ואם אין את איילונית לא יהי' הגט גט י"ל לתוס' ג"כ הגט בטל אע"ג דבענין ההן אמר רק משום ולא אם. וכן כ' הב"ש סי' י' סק"ה. וז"ש מהריב"ל וסופו הוכיח על תחלתו דלתנאי גמור נתכוין. ר"ל הלאו מוכיח על ההן. רק מ"ש מהריב"ל ועוד דשאני להבא מלשעבר. כנראה דס"ל דאפי' לא אמר בהלאו רק לא הייתי מגרשך. ולא אמר שלא יהא גט אפ"ה י"ל דהגט בטל גם לתוס'. הנה בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ע"ח נ' דפליג ע"ז דכתב דקושטא דמילתא (דגילוי) דאפילו גילוי מילתא בעת מסירת הגט לאשה גילוי דעתא לאו מילתא היא ולא אמרו דגילוי דעתא בשעת מעשה מילתא היא אלא בממון כי ההוא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י כו' והן אמת כי יש מקום לטעות בדעת התוס' ולומר שדעתם דבגיטא גילויא דעתא מהני כתנאי כפול כמו בממונא והוא ממ"ש הרשב"א ז"ל בפרק מי שאחזו וז"ל אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט כו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה שאלו בתוס' בשלמא כשאין תנאי קודם למעשה אין התנאי מועיל לפי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אלא המעשה האיך הוא מתקיים שהרי גילה בדעתו שאינו רוצה שיתקיים המעשה כ"א בקיום התנאי כו' ותירץ דמה ששאלו בתוס' והשיבו לאו בגיטא איירי כלל אלא בממונא עכ"ד. הרי מבואר דדומי' ענין גילוי דעת דבזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דהוא ענין דלהבא בכה"ג גופא בגיטא גילוי' דעתא לאו מילתא היא. וכן מה ששאלו בתוס' מיירי ג"כ בגילוי דעת בדבר שלהבא שהוא ענין אם לא מתי. ואעפ"כ הוצרך לומר דהתוס' לאו בגיטא איירי אלא בממונא. מבואר דס"ל דאפילו בדבר דלהבא גילויא דעתא לאו מילתא היא וכן הנדון שנשאל עליו מהר"ם אלשיך שם מיירי בגילויא דעתא בדבר דלהבא שכתב הבעל לאביו אם תרצה גיטה אשלחנו לה אך באופן כו' אם תתן הכתובה ביד פלוני ואם לאו אלך למקום שלא ימצאונני. והיא קיימה ונתנה הכתובה ביד פלוני. וכתב לו אביו הנה אשתך מסרה הכתובה ביד פלוני כתוב לה גט. ואח"כ שלח לה בעלה גט כריתות ולא זכר בו שום תנאי ולא שום גילוי דעת לתלות בו ענין הגט. וע"ז דן מהר"מ אלשיך דמה שכתב לאביו תחלה הוי רק כמו גילוי דעת. וגילוי דעת לא מהני אפילו בממונא רק כשגילה דעתו בשעת המכירה משא"כ הכא שבשעת נתינת הגט לא זכר מזה כלל. ואח"כ כתב דקושטא דמילתא דאפילו גילוי דעתא בעת מסירת הגט לאו כלום הוא. א"כ ס"ל דאפילו בדבר דלהבא כמו הנדון דידי' לא מהני גילויא דעתא. ולכאורה נידון דידן דומה ממש לעובדא דמהר"מ אלשיך שרצה שיתנו צעטיל קטן כמו דשם ביקש שתתן השטר כתובה. והמסדר אמר לו שנתנו הצעטיל כמו ששם כ' לו אביו הנה אשתך מסרה הכתובה כו' ואעפ"כ ס"ל דיכולה לתבוע הכתובה משום דאין זה תנאי רק גילוי' דעתא כו'. א"כ כמ"כ בנ"ד י"ל אף שהטעוהו בהצעטיל אין בכך כלום דהטעאה ושתוכל לתבוע הכתובה חד טעמא הוא מפני שאינו תנאי. ואדרבה נתינת הצעטיל ענין קטן הוא ואין בו שום נפקותא בגוף הדבר רק ענין בטחון על הדבר משא"כ תביעת הכתובה דבר גדול הוא. ומ"מ אפשר לחלק ע"ש:

(מדעת התוס' והרשב"א בגיטין (מ"ו) משמע דאין נק' גט מוטעה רק כשהתנה בתנאי גמור ומהריב"ל ח"ג סי' מ"ו כ' דאם גילה דעתו בדבר להבא י"ל לתוס' ג"כ הגט בטל כשלא קיימה מה שגילה דעתו אבל מהר"ם אלשיך בתשו' סי' ע"ח ס"ל דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא בכל ענין ולא דמי לממונא):