ו

אבל בתשובת מהרש"ל לא משמע כן. ואפילו מהרמ"ל שהוא המחמיר בגט דווינא כתב בתשובתו בסוף (בד"ה מכל הלין טעמים) וז"ל והא דמשמע מתשו' מהרש"ל ז"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכי שהתנה בתנאי גמור שלא יהא גט אלא על תנאי זה ואחר כך אין האשה רוצה לקיים התנאי אבל בענין אחר לא מיקרי גט מוטעה. פשוט הוא דלא כתב זה אלא כשמבטיחין אותו שיתן גט בשביל שתתן לו איזה סך ממון כמבואר שם בדבריו אבל בטעות כנ"ד גם הוא מודה דמקרי גט מוטעה עכ"ל. הרי בטעות שהטעוהו בהבטחת ממון שעבור זה נתרצה ליתן הגט. ס"ל למהרש"ל דאינו מבטל הגט אם לא שהתנה בתנאי גמור כו'. אם כן משמע דלא למידין מנדרים ונזירות דהתם ודאי טעות כזה מבטל הנדר אף בנדר שבינו לבין חבירו כו'. כשהבטיחוהו חבירו שישבע או ידור לו בשביל שיתנו לו איזה סך ממון דכשנדר ונשבע ואח"כ שינה חבירו ולא נתן לו הממון ודאי הנדר והשבועה בטילים כו' אף שלא התנה בתנאי גמור כו' דלא גרע מנגנבה בהמתו דמבטל הנזירות להרמב"ם ורש"י ואף התוס' דפליגי התם זהו מפני שלא דיבר כלל שעל סמך בהמה זו נדר בנזירות. משא"כ הכא שנשבע עבור הממון. ואף שהוא נשבע לחבירו דאין ללמוד מנודר ונשבע בינו לבין עצמו מ"מ כשמבטיחו חבירו ממון עבור השבועה הרי ודאי על דעת זה נשבע כו' וכמ"ש הב"י בי"ד סי' רי"ח בשם הריב"ש בתשו' הנ"ל וז"ל אבל מה שנראה ברור הוא שנתלה מתנתם בהיות הסופרים הגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על הדעת שיתנו הספרות לחשודים בעבירות וזו היא אומדנא דמוכח עכ"ל. וכ"ש בכענין הנ"ל כשלא נתרצה לישבע לחבירו על דבר א' עד שהבטיחוהו ממון. שאם משנה אח"כ בהממון י"ל שבטלה השבועה. וא"כ לד' מהרש"ל דגבי גט אין טעות כזה מבטל הגט. עכצ"ל דאין דומה גט לשבועות ונדרים. ונ' מובן טעמו דמהרש"ל משום דביבמות (דף ק"ו) דאיתא שם חליצה מוטעת לעולם כשר וגט מוטעה לעולם פסול. ופרש"י אם אינה מקיימת תנאה כו' משמע דגט מוטעה היינו בתנאי גמור ואינה מקיימת התנאי ודומיא דאיתא שם לעיל מיני' היכי דמי חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. משמע דבכה"ג הוא ג"כ ענין גט מוטעה דפסול. משא"כ כשלא היה תנאי גמור אע"פ שלא נתרצה ליתן הגט עד שהבטיחוהו ממון ס"ל דאינו גט מוטעה. אכן מהרמ"ל שם נראה דאינו מסכים לזה שהרי כתב ועוד שכבר הוכחנו בראיות ברורות דכל שפתחו לו קודם נתינת הגט מקרי ג"כ דרך תנאי. אלא משום דלא אשכחן טעות אחר שיהא כשר גבי חליצה כ"א בזה האופן שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לכך מוקי לה הגמ' בהכי עכ"ל ור"ל דאילו הטעות של חלוץ לה ובכך אתה כונסה פוסל בחליצה ג"כ אלא טעות דתנאי ממון אינו פוסל בחליצה ע"כ מוקי לה הגמ' בהכי דכשר בחליצה אפילו אמר בתנאי גמור על מנת שתתן לך כו' אבל בגט דפסול י"ל אפילו לא אמר על מנת שתתן לי רק שפתחו לו קודם נתינת הגט כו'. והנה ליתן טעם לדעת מהרש"ל לחלק בין גט לנדרים. י"ל טוב טעם ע"פ מסקנת הגמ' ס"פ שבועות העדות (דף ל"ו). דאיתא במשנה שם (דף ל"ה ע"א) אל יכך (אם תעידוני או יברכך אם תעידוני) ויברכך וייטב לך ר' מאיר מחייב (מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידוני ואם לא תעידוני יכך) וחכמים פוטרין. ופריך הש"ס (דל"ו סע"א) והא לית לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן כו' כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה. הרי סוטה דאיסורא הוא כו' עד ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא. ובמשנה פ"ק דנדרים (דף י' ע"ב) שנינו האומר לחבירו לחולין להוי מה שאוכל לך אסור. פי' לחולין הלמ"ד נקוד בפתח והוי כמו לא חולין ומ"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן. וכן אם אמר לא כשר לא דכי (רש"י ר"ן) לא טהור. ובגמ' (דף י"א ע"א) משמע דאתיא כר' יהודה דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן. אבל לר"מ לא משמע ליה מכלל לא חולין אתה שומע קרבן. אמנם שם (די"א ע"ב) כתב רש"י דתנא דברייתא ס"ל דלר' מאיר ג"כ האי לא הוה מכלל לאו אתה שומע הן דכיון שאמר לא חולין ע"כ קרבן להוי וכ"כ הב"י וכ"מ בפי' דעת הרמב"ם ותמיהני שלא הביא ראיה לדבריו מפרש"י דכ"כ בפירוש. אכן בגמרא ר"פ ואלו מותרין (די"ג סע"ב) משמע דהעיקר כמ"ש בגמרא (די"א ע"א) והרא"ש שם מחלק בין לחולין בפתח ובין לא חולין. ובגמרא שם (י"א ב') חולין החולין כחולין שלא אוכל לך מותר והיינו לר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ולר' יהודה אסור. עוד שם במשנה (די"ג א') אם אמר לקרבן לא אוכל לך (רב אשי י"א ב') פי' לקרבן בשב"א תחת הלמ"ד דמפרשינן לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כך ס"ל לר' מאיר. וי"ל דלא קיי"ל כן. אבל אם אמר לא קרבן לא אוכל לך (רב אשי) או לקרבן לא אוכל לך בפתח תחת הלמד דלקרבן מותר לר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן. משמע דלר' יהודה אסור וכ"כ הר"ן פ' ואלו מותרין (די"ו ע"א). ואם אמר לחולין (בשב"א תחת הלמ"ד) לא אוכל לך (רב אשי י"א ב') מותר לר"מ (ר"ן) אבל לריה"ו אסור. אבל אם לא חולין או לחולין בפתח לא אוכל לך אסור לר"מ דמפרשין לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך וזהו לתנא דברייתא (די"א) דלא חולין הוה כקרבן אפי' לר"מ אבל לסוגיא (די"א ע"א) אפי' לר"מ אין בזה איסור מיהו בלא"ה נ' דלא קיי"ל בפי' זה כר"מ אפי' גבי לקרבן בשב"א לא אוכל לך שבמשנה (די"ג א') כנ"ל. עוד איתא במשנה (דט"ו ע"ב) קרבן לא אוכל לך מותר. וכן הא קרבן שאוכל לך מותר (גמ' י"ג ב') מ"ט חיי קרבן קאמר. לא קרבן לא אוכל לך מותר. (ר"ן). ואתיא כר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן. משמע לריה"ו אסור. ועוד שם במשנה לא שבועה לא אוכל לך אסור וכתב רש"י והרא"ש והר"ן משום דמסקינן ס"פ שבועת העדות דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. ואע"ג דנדרים נמי איסורא הוא כ' הרא"ש פ"ק דנדרים ס"י בשם ר"ת דנדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון דאמר שאוכל לך או אהנה ממך וכ"כ הרשב"א בחי' שם (די"א) בשם הרמב"ן נדרים איסורא דאית בהו ממונא ליאסר הוא בנכסי חבירו וכן בגיטין וקדושין וזה נכון עכ"ל וע' בגמרא סוף יבמות גבי דו"ח דאמרי' ג"כ כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא כו' ע"ש. והר"ן (די"ו) כ' תירוץ זה בלשון אחר קצת דנדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת להו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש. אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורע גרידא נינהו אפי' ר' מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן עכ"ל. עוד כ' הרא"ש פ"ק ס"י ועי"ל כיון דאמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דין ממונא אית להו. ולא הבנתי תירוץ זה דהא משמע בטוש"ע י"ד סי' רי"ז דנדרים ושבועות בשניהן הולכין אחר לשון בני אדם. וכ"ה להדיא בש"ע סי' רל"ט ס"א. וצל"ע. ועוד כ' התוס' בשבועות (דל"ו ע"ב) לחלק בין שבועות לנדרים משום דשבועות איסור חמור הוא ודוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. אמנם הרשב"א בנדרים (די"א) כ' דאינו מתיישב תירוץ זה דהא לכולהו גירסאות דהתם ס"פ שבועות העדות לא ממעטינן לר' מאיר אלא ממונא ואיסורא דאית בהו ממונא כסוטה ועדים הא בכל שאר איסורי אית לי' לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן עכ"ל. וכ"מ מכל הפוסקי' שתפסו החילוק משום דנדרי' איסורא דאית ביה ממונא הוא כנ"ל. ומעתה בנזירות י"ל דדמי לשבועה דאפילו לר"מ אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. דלא מיבעי' לפי לשון הרא"ש בשם ר"ת והרשב"א בשם הרמב"ן דהטעם שנדרי' נק' איסורא דאית בי' ממונא משום שאוסר עליו נכסי חבירו א"כ בנזירות לא שייך לומר כן דאוסר א"ע בסתם יין ושכר אפי' שלו. ואין שייך זה לנכסי חבירו כלל. אלא אפי' לפי' הר"ן הרי נזירות ג"כ איסורא דגופא הוא ולא איסור חפצא כדפרש"י בנזיר (דף ד' ע"א) גבי מושבע ועומד מהר סיני הוא. והתוס' שחלקו על פרש"י היינו משום דקידוש על היין אינו דאורייתא. וכ"כ הרא"ש בפי' בשמעתא קמייתא דנדרים (דף ב' ע"ב) בד"ה לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה עכ"ל. וכ"מ ודאי בגמ' שם דדוקא חרמים דומים לנדרים דמיתסר חפצא עליה משא"כ נזירות משמע שם דלא הוה איסור חפצא עלי' דאל"כ ה"ל למתני שם במשנה נזירות אחר חרמים קודם שבועות ע"ש. ומסוגיא דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר כו' בנדרים (דף י"ז) דמבואר שם דנזירות הוא בכלל נדרים לק"מ דמ"מ הוא מיתסר נפשי' מן חפצא אע"פ שהוא בכלל נדרים. וא"כ ודאי אמרינן בי' מכלל לאו אתה שומע הן אפילו לר' מאיר. והשתא משום הכי י"ל ג"כ דנזירות בטעות לא חלו כלל כמ"ש מהמשנה דנזיר (דל"ב). דכמו שאנו אומרי' מכלל לאו אתה שומע הן ואזלי' בתר הוכחה אף שלא פי' בהדיא כמו"כ אנו הולכין בתר הוכחה דטעות דאע"פ שלא פי' שעל תנאי זה נזר מ"מ כשאומר שבלבו הי' כן ויש הוכחה לזה הוכחה זו מבטל הנזירות. משא"כ גבי גיטין וקדושין דבעינן תנאי כפול ולא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דהוא הוכחה גדולה ובעינן שיפרש הן בפירוש כמו"כ לא אזלינן ג"כ בתר הוכחה שהיה מוטעה לבטל הגט אא"כ התנה בפירוש. ומש"ה כ' מהרש"ל דגט מוטעה היינו דוקא כשהתנה תנאי גמור ממש. ולפ"ז גבי נדרים למאן דפוסק כר"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן י"ל דלא אזלי' ג"כ בתר הוכחה לבטל הנדר אא"כ יש אומדנא דמוכח. ור' יהודה ס"פ קונם יין י"ל לטעמי' אזיל דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן. או י"ל דהתם הוה אומדנא דמוכח כו'. ועיין בתשובת מהרי"ט חי"ד סי' כ"ז מדין ביטול נזירות ע"י הוכחה:

(אך מהרש"ל כ' בתשובה הובאה במהרמ"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכי שהתנה בתנאי גמור שלא יהא גט אלא על תנאי זה מוכרח לומר דס"ל דלא ילפינן מנזירות. וי"ל טעם דאמרינן דלר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן בממונא ובאיסורא דאית בי' ממונא. אבל באיסורא דלית בי' ממונא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולכן בנזירות ודאי אית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ול"ד לנדרים דהוא איסורא דאית בי' ממונא דאוסר נכסי חבירו עליו או משום דהוה מיתסר חפצא אנפשי'. אבל נזירות דאינו שייך לנכסי חבירו יותר מנכסיו וגם הוא מיתסר נפשי' דאומר הריני נזיר. לכ"ע ה"ל איסורא גרידתא וה"ל כשבועה דאמרינן בי' מכלל לאו אתה שומע הן אפי' לר"מ. וכיון דאזלינן בתר הוכחה לומר מכלל לאו אתה שומע הן כמ"כ אזלי' בתר הוכחה לבטל הנזירות מפני הטעות. משא"כ בגיטין וקדושין דלא אזלינן בתר הוכחה לומר מכלל לאו אתה שומע הן י"ל כמ"כ דלא אזלי' בתר הוכחה דטעות לקרותו גט מוטעה אא"כ פירש תנאי ממש):