ה

וכן משמע מהא דתנן בנזיר פרק ה' (דף ל"ב) מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה כו' ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר ופרש"י שבדעתו היה לקבל נזירות על אותה בהמה ובשעה שנזר לא היתה ברשותו ה"ז אינו נזיר דנזירות בטעות הואי. נראה דא"צ התרה כלל וכ"כ הרמב"ם פ"ב דנזירות ה"ב. אך הרב רבינו עובדיה ברטנורה בפי' המשנה כתב ה"ז פתח ויתירנו החכם וכן משמע לכאורה בתוס' שם ד"ה ואם לאו שכתבו כלומר הוה חרטה מעליותא ומתיר לו החכם כו'. וכבר עמד ע"ז הלח"מ פ"ב מה' נזירות ה"ב והקשה על הרמב"ם ממ"ש הר"ן דכשאינו טעות בעיקר הנדר אין הנדר בטל אא"כ פי' דנדר משום הכי ותירץ דהרמב"ם לא ס"ל חילוקו של הר"ן אלא דכשהדבר מוכיח ה"ל כאילו פי' שלא נדר ע"ד כן. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ח. ולכן נ' דגם התוס' לא פליגי שם רק כשאין אומדנא דמוכח כמו גבי בהמה שי"ל שלא היה נמנע מלידור מפני זה אבל באומדנא דמוכח י"ל דלא פליגי דהא בסיפא גבי ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר משמע בתוס' שם ג"כ (סד"ה וזו טעות) דנזירות בטעות הוה לגמרי ולא התנו שצריך התרת חכם. והיינו משום דהוי אומדנא דמוכח שאלמלא ידע שכבר חרב לא היה נודר והנה אף שכתב הריב"ש בתשובה סי' קצ"ה הובא ב"י בי"ד סי' רי"ח וז"ל ועוד דכל הני הוה בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כוונתו משום דבעינן שיהיה פיו ולבו שוים אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכח כו' וכגון זה כ' הרמב"ן ז"ל בפי"נ דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעי' תנאי כפול כו' עכ"ל וא"כ יש לומר שיש לחלק ג"כ לענין טעות דהא דמצינו שנדרי שגגות מותרים הרי שהטעות מבטל הנדר זהו מפני דמיירי בנדרים דתליא בדידי' לחוד שהוא אוסר דבר זה ע"כ הולכין אחר כוונתו משא"כ ללמוד מזה לגט מוטעה אין לדמות דכיון שהוא דבר שנותן לחבירו אע"ג דג"כ בדידי' תליא למישדא תנאה בגיטא מ"מ לא גרע ממתנה דפשיטא דבדידיה לחוד תליא אעפ"כ כיון שנותן לחבירו ושייך בזה מקבל לא דמי לנדר שבינו לבין עצמו או מה שאוסר על חבירו דה"ל כמו בינו לבין עצמו כיון דאין זה טובת חבירו ואדרבה ול"ד למתנה. וגט דמי למתנה שהאשה רוצה להתגרש שהרי השתדלו וביקשו ממנו מאד הגירושין. וא"כ כל שלשון הנתינה כולל הולכין אחריו ואין הולכים בזה בתר אומדנא. ולכן י"ל דגם הטעות שהטעוהו אינו מבטל נתינת הגט שאח"כ. אלא דבאמת זה אינו דהא באומדנא דמוכח מודה הריב"ש דגם במתנה אזלינן בתר אומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים דפרק מי שמת. ואפי' במכירה כההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ופירש כן בשעת המכירה. וא"כ בנד"ז ג"כ הא יש גילוי דעת גדול מאומדנא שהרי לא הסכים ליתן הגט עד שהבטיחוהו על נתינת וועקסיל וגם אח"כ שאל מהמסדר אם עשית מה שדברת כו' ואף שלא פי' כן בשעת נתינת הגט ממש אין זה דומה לזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שאם לא פי' כן בשעת מכירה הוו דברים שבלב אע"פ שמתחלה גלה דעתו ואמר שע"ד כן הוא מוכרם אלא שלא אמר כן בשעת המכר כמ"ש הריב"ש שם. התם לא הטעוהו ולכן כיון שלא הזכיר בשעת המכר לאו כלום הוא דאיבעי' ליה לגלות דעתו בשעת המכר. משא"כ הכא הא דלא אמר כן בשעת סידור הגט זהו מפני שהטעוהו שהרי כששאל מהמסדר אם עשית אשר דברת השיב לו שעשה. א"כ הוה סביר שכבר קבל הצעטיל. ומש"ה לא התנה בשעת הגט. וא"כ יש ללומדו מנדרי שגגות דהטעות מבטל הנדר לגמרי וכמו שמצינו להרשב"א וריטב"א גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שהעירו לשם מדין שבועות ונדרים לענין פיו ולבו שוין. לכן י"ל דיש ללומדו ג"כ לענין גט מוטעה מהתם ולומר דמה שהטעוהו מבטל הגט כנ"ל:

(ראיה ממשנה דנזיר (ל"ב) דלפי' הרמב"ם הטעות מגניבת בהמה מבטל הנזירות לגמרי וכ"מ מפרש"י אכן בתוס' לא משמע כן מ"מ באומדנא דמוכח תוס' ג"כ מודים. א"כ יש ללמוד משם לגט דמה שהיה טעות מבטל הגט אף שהריב"ש חילק בין נדר שבינו לבין עצמו ובין מתנה וה"ה גט. מ"מ בנד"ז שגילה דעתו מקודם שמבקש צעטיל דוקא מודה הריב"ש ואע"ג שלא פי' כן בשעת נתינת הגט לא דמי לזבין נכסי דכשלא פי' בשעת המכר אינו מבטל המכירה דהתם לא הטעוהו אבל הכא הטעוהו שנתקיים התנאי א"כ מש"ה לא פי'):