ג

ובטענת המתירים נמצא בתשובת מ"ב סי' ע"ו שהשיב על טענת דגט מוטעה ב' תשובות. אך ענין הטעות נז' שם בענין אחר וז"ל ואכתי איכא למידק בנ"ד לפי דברי המערערים שאומרים שמעולם לא היה שכ"מ אך שע"י סם שהשקהו וע"י הרופאים שהעמידו עליו לומר שהוא מסוכן עי"ז התרצה ליתן גט כו' א"כ הכא כל עצמו של הגט מעיקרו בטעות הוא שאלמלא היה ידוע המגרש שאינו שכ"מ לא היה עולה על דעתו ליתן גט מעולם כו' ואף אי ליכא כאן תנאי כלל מ"מ הוי טעות בגט עכ"ל ומנידון הטעאה דהקישור שכתב מהרמ"ל לא נזכר בתשובת מ"ב ועל הטעאה הנ"ל השיב מסוגיא דפרק השולח (דמ"ו) המוציא את אשתו משום איילונית כו'. והשתא אליבא דחכמים אע"ג דלא כפליה לתנאיה מאי הוה סוף סוף כשיתגלה הדבר שאינה איילונית נתברר הדבר שבשעת הגט טעות היה שהרי הוא אומר בפירוש שמשום איילונית הוא מוציאה וטעות הוא בידו ונמצא הגט בטעות. אלא ודאי דאע"ג דבשעת גירושין איכא טעות כל כמה דלא כפליה לתנאיה בשעת גירושין אמרינן דגירושין גמורים דבכל ענין מגרשה בין תהיה איילונית בין לא תהיה איילונית. אף כאן בנ"ד כיון דסתמא קא יהיב גיטא דעתו על גרושין גמורים בין שהוא שכ"מ בין שהוא בריא כו' עכ"ל עוד כ' ואפילו היה תנאי כפול. הרי ביטל את הכל שהרי נוהגין לבטל בכל גיטין עכ"ל. הרי מובן מדבריו ב' תשובות על טענת ההטעאה הא' דסתמא קיהיב גיטא ולא היה תנאי כפול עכ"פ ע"ש. הב' משום דאח"כ ביטל את הכל כו'. הרי ס"ל דלטענת גט מוטעה מהני נמי הביטול שאמר אח"כ שנותן הגט בלי שום תנאי. ולכאורה צ"ל בשלמא על טענה דתנאי שטען מהרמ"ל שניתן הגט ע"ד שהבטיחוהו שכשיעמוד מחוליו תחזור ותנשא לו כו' דמחשיב מהרמ"ל הבטחה זו עצמה לתנאי גמור ע"פ סוגיא דפרק א"נ (דס"ו ע"א). ע"ז שפיר מאד התירוץ דכיון דאמר אח"כ שנותן הגט בלי שום תנאי. הרי דיבור האחרון מבטל לגמרי דיבור הראשון. משא"כ על טענת ההטעאה אין זה מספיק דכיון שהי' מוטעה ומחמת הטעות דיבר הדבור האחרון ואלולי לא היה מוטעה לא היה דובר כן א"כ י"ל שאין פיו ולבו שוין. וכי אמרינן דאתי דבור האחרון ומבטל דבור הראשון. זהו כשדיבור האחרון הוא דיבור שלם שפיו ולבו שוין. כי מקור הדין דאתי דבור ומבטל דבור הוא מתשו' הר"ן סי' מ"ג הובא ב"י סי' קל"ד שכ' דלעולם אנו הולכין אחר דיבור האחרון כיון דקיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור. והוא מהסוגיא דקדושין (דנ"ט) דקיי"ל כר' יוחנן דאומר כן. והרי שם מיירי בדבור שפיו ולבו שוין. משא"כ כשמדבר כן מפני שהטעוהו ואין פיו ולבו שוין. א"כ י"ל דלאו כלום הוא וכ"ש דלא אתי ומבטל דבור הראשון. ועוד שהרי לא נתכוין כלל לבטל התנאי של קבלת השטר דהא המסדר אמר לו קודם סידור הגט שכבר קיבל השטר היינו הצעטיל. אלא דמשום הא לחוד שלא נתכוין לבטל התנאי. י"ל דמה בכך שלא נתכוין בלב ע"ז. כיון דמ"מ מה שאמר בדיבור פיו שמבטל כל הדברים שדיבר שאם יתקיימו גורמים לפסול הגט כולל גם ביטול תנאי זה א"כ הרי ביטלו בפיו והוי ביטול אף שלא נתכוין בלב לביטול תנאי זה דה"ל כמו דברים שבלב דאינן דברים כדאיתא בקדושין (ד"נ) וכתב הרשב"א והריטב"א שם שהקשה ר"ת מהא דתנן במס' תרומות פ"ג מ"ח המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין ואיכא למימר דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכוונה בלבו היו דברים אחרים אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים שהוציא בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה וכיון שכן הוי כטועה גמור וכאנוס ולא מהני עכ"ל הריטב"א. וז"ל הרשב"א וטעמא (ר"ל בההיא דתרומות פ"ג מ"ח) משום דטעות הוא ואין דבורו דבור דלישנא הוא דאיתקיל ליה ודומה לזה נדרי שגגות קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל שלא היה סבור לידור ונדר אבל הכא שאומר מה שבלבו לומר אע"פ שאין לבו רוצה במה שגמר בלבו להוציא בפיו דברים שלב הן ואינן דברים. וכן במכר שדעתו למכור סתם ואמר סתם אע"פ שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר הרי אלו דברים שבלב ואינן דברים עכ"ל וכ"ה בפסחים (דף ס"ג ע"א) בתוס' ד"ה המתכוין וז"ל אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההוא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר (קדושין דף מ"ט) התם אינו טועה בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו עכ"ל וכ"כ הר"ן בקדושין שם בשם ר"ת. ונמצא לפ"ז בנד"ז אין לחוש משום שלא היה כלל בלבו לבטל התנאי דקבלת השטר. דמ"מ מאחר שנתכוין בלבו להוציא בשפתיו מה שהוציא לבטל כל דבור הגורם פיסול להגט. א"כ נקרא שהיה פיו ולבו שוין בביטול זה. ועי"ז ממילא נתבטל דבור התנאי דקבלת השטר אע"פ שבלבו היה שכבר נתקיים תנאי זה. דאתיא במכ"ש מדין זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דאע"פ שבלבו ודעתו היה שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר מ"מ כיון שאמר בפיו שמוכר סתם וגמר בלבו לומר כן בפיו א"כ זה שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר ה"ל דברים שבלב ואינן דברים. וה"נ כיון שגמר בלבו להוציא בפיו שכל דיבור שדיבר הגורם פיסול לגט יהיה בטל והוציא כן בפיו. א"כ ה"ל ביטול מעלי' לתנאי דקבלת השטר אף שלא היה בלבו לבטל זה מפני שסבור שכבר נתקיים מ"מ מאחר שלשון הביטול כולל גם כן ביטול תנאי זה. הוא מתבטל. כיון דהביטול יש לו כח לבטל שהרי פיו ולבו שוין בו כיון דאינו טועה בדיבורו ומתכוין בלבו להוציא בפיו מה שהוציא:

(נתבאר דמשום שלא נתכוין לבטל תנאי דקבלת השטר שהרי סבור שנתקיים התנאי אין בכך כלום כיון דמ"מ לשון הביטול כולל ג"כ ביטול תנאי הנ"ל. וגם היה בלבו להוציא בפיו לשון הביטול כמו שהוציא וא"כ הביטול יש לו כח לבטל התנאי ומה שבלבו היה שנתקיים ולא נתכוין לבטלו ה"ל דברים שבלב ואינן דברים):