ט

אלא שיש להשיב ע"ז דאפילו למ"ד בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן היינו אלהבא אבל אלמפרע אינו נאמן דהא ע"ז לית ליה מיגו. והיכא שאומר אלמפרע אם מהימנינן לי' על להבא נחלקו אמוראים פי"נ (דף קל"ד סע"ב) וא"כ למ"ד שם לא פלגינן דיבורא ודאי אינו נאמן. ואף למ"ד פלגינן דיבורא י"ל זהו כאשר הקצת דבור יכול להתקיים ונאמן עליו וכמ"ש רשב"ם שם ד"ה מי פלגינן. דבמאי שאומר גירשתי נאמן ומה שאומר שגירשה זה ל' יום לא מהימן ועכ"פ הדבור שאומר גרשתי יש לו עליו מיגו טוב. ע"כ פלגינן ומהימנינן לי' על זה. אבל הכא אינו אומר הלשון גירשתי שנפרש שגירשה עכשיו אלא שאומר שמה שאנו חוששין שהי' תנאין בגרושין שגירשה זה כמה חדשים. אינו חשש שלא הי' שום תנאי. וא"כ אינו אומר רק למפרע וע"ז אין לו מיגו. ויש ראיה לזה מתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז באומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא הביאו בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ו והדברים ק"ו לנד"ז. אלא שבתשו' נו"ב חאה"ע סי' ע"ב האריך להביא ראיות נגדו בסתירת ההיתר השני בד"ה והנה ע"כ מלאני לבי. ובד"ה והנה במסכת מכות וז"ל משום דאין אנו משגיחים בדבורו כלל רק המשמעות היוצא מכללות דבורו אנו פלגינן כו' לפי שזה אפשר בלא זה שאפשר שזינתה היא והוא לא זינה כלל עכ"ל. ואף לפ"ז בנד"ז לא שייך לומר כן שהרי אין שום פירוש בדבריו רק אלמפרע שהגרושין שגירשה זה איזו חדשים הם קיימים בלי שום פקפוק אלא שאח"כ הביא ממסכת מכות (דף ז' ע"א) אלעא וטובי' כו' דמשם מוכח להראב"ד דאף על ענין שא"א לזה בלא זה פלגינן שנאמינהו על זה ולא על זה מיהו ד' הראב"ד שם אינן מוכרחים וכ"מ בחי' הריטב"א שם. רק מפ"ק דגיטין (דף ח') באומר כל נכסיי קנוי לך דס"ל לרבא פלגינן דבורא ונאמן לגבי עצמו ולגבי הנכסים אינו נאמן משמע כן וכ"מ ממ"ש הנ"ב והח"צ סי' ק"נ בשם הרמב"ם דפלגינן דיבוריה ר"ל שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר עכ"ל וא"כ ה"נ מה שאומר גירשתי את אשתי למפרע אע"פ שלא נאמינהו ענין זה על למפרע נאמינהו על להבא. ועיין ב"ש רס"י קנ"ב מבואר שכן דעת הרמב"ם והטור וז"ל וצ"ל דס"ל אפילו אם אמר גירשתי כבר פלגינן לדבריו וחוששין לדבריו מכאן ולהבא ופסק כמ"ד שם דפלגינן דבריו עכ"ל ומ"ש וחוששין לדבריו ולא נאמן זהו משום דאם איתא דגירשה קלא אית ליה. משא"כ כאן. וכנ"ל באריכות. ועיין ביבמות ס"פ ט"ו (דף קי"ח) שהאשה נאמנת שמת בעלה ותנשא ולגבי צרתה אינה נאמנת כלל ואוכלת בתרומה ועכ"ז יש לחלק דבפ"ק דגיטין מאחר שלשון כל נכסי כולל גם עצמו אם כן מעיד על עצמו ג"כ ולכן נאמן אבל הכא עיקר דבריו רק על למפרע לבד וע"ז אין לו מיגו ואינו נאמן א"כ א"א להאמינו עי"ז גם אלהבא שיש לו מיגו. כיון דכל הטענה הוא דבר שאינו נאמן עליו מצד שאין לו מיגו. וע' מדין פ"ד בחי' הריטב"א שבועות (ל"ב) גבי באו לב"ד והודו כו'. ומ"מ נראה לצדד דעכ"פ מצד עצמו המיגו טוב אלהבא רק החסרון משום שאומר אלמפרע. והנה קצת אין שייך עכשיו החשש שמא יבא להצילה מחנק דעכשיו אין שייך ד"נ. אך עוד זאת דמצינו דאף היכא דלא אמרינן מיגו משום שהיא מיגו גרוע שהיא טענה דלא שכיחא. וכמו במשארסתני נאנסתי דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ אני משום דלא שכיח כמ"ש הש"ך בכללי מיגו סעיף כ"ב והביא כן בכנה"ג בכללי מיגו סעיף צ"ה בשם כמה שו"ת וכ"כ האו"ת בכללי מיגו סעיף מ"ו.וכן מבואר בתוס' פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"א) בד"ה רב אסי. ועכ"ז היכא דאיכא עוד טענה אמרינן מיגו זו ג"כ והיינו כי הנה בתומים שם הקשה ע"ז דהא אמרינן בגמרא פ"ק דכתובות (דף י"ב סע"ב) דזה חשוב מיגו כמש"ש עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו. ותירץ וז"ל ונ"ל דבברי ושמא כיון דבלא"ה איכא למ"ד ברי עדיף במיגו כל דהו אוקמינן אדינא ואמרינן ברי עדיף עכ"ל. ובאמת מ"ש כיון דבלא"ה איכא מ"ד כו' הרי שם מבואר דאף רב נחמן דס"ל דלא אמרינן ברי עדיף. אלא דשמא עם חזקת ממון עדיף אעפ"כ בצירוף המיגו הנ"ל עם הברי מוציאין ממון. הרי אף שזו הטענה דברי ושמא ברי עדיף לא חשיבא טענה כלל בעצמה לבד עכ"ז בהצטרפות המיגו אף שהיא ג"כ לא מהני כלל מצד עצמה כנ"ל. עכ"ז מצטרפין ומוציאין ממון. ועיין מזה בתשו' מהריב"ל ח"ג סס"י ע"ט. ואדרבה ע"י צירוף זה עדיפא אפילו משאר מיגו מעליא. והוא דהא מיגו להוציא לא אמרינן אף במיגו מעליא ובמיגו זו הגרוע עם ברי ושמא אמרינן מיגו להוציא וכמ"ש הש"ך בכללי מיגו סעי' ט"ו וכ"כ בעה"ת שער כ"ט ח"א סי' ו' וז"ל וטעמא דאיכא חזקה דגופא בהדי ברי ושמא א"נ איכא חזקה דמיגו בהדי ברי ושמא עכ"ל. הביאו הש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב. רק שקיצר דבריו ולא הביא הא דחזקה דמיגו בהדי ברי ושמא. וכ"כ האו"ת בכללי מיגו סעיף י' מיגו להוציא בברי ושמא אמרינן והשתא מזה נלמוד לנ"ד דכאן המיגו אינו גרוע כלל בעצם ואדרבה היא מיגו עצומה וחשיבא כמו עדים לרבי אלא דאעפ"כ היא גרוע מצד הדין דלא פלגינן דיבורא דהוא אומר כן אלמפרע. שע"ז אין לו מיגו לכך גם אלהבא שיש לו מיגו עצומה אינו נאמן. לכן י"ל שזהו מצד המיגו לבד. אבל בהצטרף לזה הוכחות עצומות המבוארים למעלה שמספיקין מצד עצמן משורש הדין לומר שאין שום מיחוש בנתינת הגט ואין כאן תנאי כלל וכלל. ועדיף אלף פעמים מענין הצירוף דברי ושמא. או מענין הצירוף דחזקת הגוף ואף מתרוייהו יחד. ולכן אף את"ל שלא לסמוך על הוכחות הנ"ל מצד עצמן לבד. עכ"פ בהצטרף לזה עדות המגרש ודבריו. שיש לו מיגו דבידו לגרשה. ודאי נראה לסמוך עכ"ז. ושלא לחוש כלל:

קיצור. שי"ל דכאן משום שאומר למפרע אינו נאמן אף להבא ואף למ"ד פלגינן דבוריה בחד גופא לא שייך כאן. מ"מ כיון שיש לו מיגו אלא שהיא גרוע משום דאומר למפרע הנה מיגו גרוע בצירוף הוכחות הנ"ל י"ל דמהני ויש ראיה ע"ז מהגמרא: