ב

וא"ת איך נסמוך באיסור אשת איש על הוכחות מלשונם וממכתבם לבנות ע"ז שאין המעות מעכבים כשרות נתינת הגט. וכי מפני שאנו מדמין נתיר א"א. אך זה אינו. דמלבד כיון שמדברי שליחות המגרש לשליח הולכה וההרשאה אין שום זכר לתנאי דנתינת המעות ואדרבה ודאי ניתן בפירוש בלי שום תנאי. א"כ לפ"ז ממילא מובן שדברי אחיו והמ"צ אין פועלים כלל שום ביטול בנתינת הגט. דאטו בדידהו קיימא למישדא תנאה בגיטא. כדאמרינן פרק א"נ (דף ס"ו ע"א) ע"ש. וכ"ש הכא שהמגרש נותן בלי שום תנאי. אך עוד זאת דמצינו בגמרא מפורש שסמכו על הוכחה כהנ"ל גם באיסור אשת איש. והוא מ"ש בב"מ פרק המקבל (דף ק"ד ע"א) הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדיא היו מקדשין את נשותיהן. ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותם מהן וביקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם (שכותבין להם ביום ארוסין) הביאו לו כתובת אמן. ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו (וקדושיהן על מנת כן ולא חלו קדושין בה עד שתכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך) ולא עשו בניהם ממזרים עכ"ל הגמרא ופרש"י. וכ' התוספות ד"ה היה דורש. דאי דוקא כשכתב כו' ע"ש. והנ"י כתב בשם הרמב"ן שכתב בשם ה"ר יהודה ברצלוני דהא קמ"ל שאע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היה דורשין ומוסיפין בו כו' שאפשר היה לפרש לכשתכנסי לחופה הוה ליה נשואה גמורה ומעכשיו בשעת אירוסין כשכתב לה כתובה היא ארוסה אלא שא"כ לא היה הדבר צריך לאומרו ולפיכך היה דורש הלל דתנאה הוא דרמו בקדושין שלא יהיו נגמרין עד שעת כניסה לחופה א"כ כשחטפוה לא היתה מקודשת עכ"ל. וקרוב לזה כתוב בחי' הריטב"א ובשט"מ שם. והנה מ"ש הנ"י שלא יהיו נגמרין עד שעת כניסה לחופה. אין ר"ל שמתחילים משעת אירוסין אלא שאינן נגמרים עד שתכנס לחופה דא"כ ה"ל כדין המקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום דצריכה גט מהראשון במשנה וגמרא רפ"ג דקדושין ובש"ע סי' מ"ם ס"ג וא"כ אכתי יש בזה חשש ממזרות וה"ל ספק ממזר א"ו משמע דדריש שלא חלו הקדושין כלל עד שתכנס לחופה וכדפרש"י. והוכיח זה הלל הזקן מההוכחה שכתב הנ"י שאל"כ לא היה צריך הדבר לאומרו. והוכחות כאלו יש בודאי במכתבי המ"צ ר' שלמה ואחי המגרש כמ"ש לעיל אשר מוכח מדבריהם היטב שנתינת המעות אין מעכבין כשרות נתינת הגט כלל והנה אף שהנ"י דחה פירוש זה אח"כ וכן הב"י בח"מ סס"י מ"ב כתב שדחו פירושו של הר"י ברצלוני. וכ"כ הכנה"ג בהגהב"י סעיף מ"ח שאינו יכול לומר קים ליה כוותיה שיחיד הוא בדבר הזה. אפ"ל שלא קאי זה רק על מה שלפי פי' הרמב"ן בשם הר"י ברצלוני יומשך דדוקא כשנכתב דרשינן כן. ולא שנאמר אע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי. והתוס' ושאר מפרשים ס"ל דאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי. א"כ בזה הוא יחיד. אבל אהא דמשמע מתוכו דדורשין וסמכינן אהוכחה לא פליגי עליה. דהא אדרבה הם מקילים יותר ממנו דאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי. וכ"מ בנ"י שם במ"ש ואף זה בכלל דורש כו' מבואר דבגוף פירושו של הברצלוני בשם רב האי גאון לא נחלקו וגם הרי הביא ראיה לדבריו מהירושלמי דכתובות גבי זה מדרש דרש ראב"ע כו'. ועיין בתשו' הריב"ש סס"י תט"ו אנשי אלכסנדריא כו' וכ' הרשב"א ז"ל כו' וכ"כ סס"י שצ"ט. מבואר דפירושם הוא דאע"פ שלא נכתב הוא כאילו נכתב דמי. ובזו לבד נחלקו על פי' הברצלוני ועיין בתומים סי' ס"א סק"ג דלכאורה יש קושיא על פי' התוס' והרשב"א מהא דר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס הוא ור"מ דורש לשון הדיוט כו' ע"ש. ובנתי"מ שתירצו זה. ועוד ראיה דסמכינן בגט על הוכחה ממ"ש בגמ' פ"ו דגיטין (דף ס"ו ע"א) אם הוכיח סופו על תחלתו וע"ש בהרא"ש סי' י"ח ובש"ע סי' קמ"א סעיף י"ח וע"ש בב"ש ס"ק כ"ו וה"נ איכא הוכחה תחלה וסוף וכנ"ל אות א':

קיצור מוכח מהא דדורשין לשון הדיוט גבי הביאו לי כתובת אמכם דסמכינן על הוכחה. וכ"מ בגיטין (ס"ו א') גבי אם הוכיח סופו. ואף דבעינן הוכחה תחלה וסוף ה"נ כיון בשעת סידור הגט אמר אן אתנאי כמ"ש בסדר הגט סי' ל"ו ורי"ד. א"כ איכא הוכחה תחלה וסוף: